יום שבת, 28 ביולי 2018

UWC a year since graduating...

כתבתי את הכותרת הזאת כשאני פשוט בשוק טוטאלי. אין לי שמץ של מושג איך עברה שנה מאז שעזבתי את סינגפור. החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי זה נותן לי אפשרות לעקוב אחרי השינויים שקורים לי ומאפשר לי לפרוק את המחשבות שלי בצורה מסודרת.
השנה האחרונה הייתה שנה מטורפת במלוא מובן המילה, עברתי כל כך הרבה, ואני באמת מתכוונת לזה. היה לי לא פשוט בכלל לחזור לארץ ואני עדיין מתגעגעת לסינגפור ובעיקר לאנשים שעטפו אותי בתקופה שם. אני מרגישה שמאוד השתנתי בתקופה הזאת ושאני קצת פחות אופטימית או תמימה אם תרצו ממה שהייתי כשרק חזרתי לארץ. הבנתי שעם כל החוויות המדהימות והמשוגעות שחוויתי באות גם הרבה מורכבויות. מאוד קשה לנסות ולהעביר לאנשים את החוויה שחווית ומעטים האנשים שבאמת ובתמים רוצים לשמוע ולא יתפסו אותך כברברן או מתנשא. כשהתחלתי את המכינה עשיתי החלטה עם עצמי שלא להעלות את סינגפור במכוון ושרק אם שואלים אותי אז לספר, זאת משימה מאוד קשה בהתחשב שסינגפור זה כל מה שחוויתי בשנתיים האחרונות, לאט לאט התחלתי לספר יותר ולפתוח יותר אבל אני עדיין מנסה לספר על זה באופן מבוקר כדי לא לצאת מתלהבת או מאיימת. אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש צורך להצטמק או להקטין את עצמי לגבי מקומות שהייתי בהם וחוויות שחוויתי רק כדי שאנשים מסביבי ירגישו יותר בנוח אבל מסיבה לא מוסברת אני עדיין עושה את זה ואני מקווה שזה ישתחרר מתישהו.


אני רוצה לעשות מין רצף זמן כזה, אחרי שחזרתי מסינגפור הייתי שלושה חודשים בבית שבהם רציתי לעשות הרבה דברים אבל בעיקר מרחתי את הזמן. הרגשתי שהגוף שלי ממש צריך את הזמן הזה כדי פשוט לא לעשות כלום ולנוח מהשנתיים המתישות האלה. אחרי זה, בסוף אוגוסט התחלתי את המכינה. המכינה הייתה חוויה מטורפת, באתי אליה בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים. אבל התכנית לא אכזבה אותי אפילו לרגע, פגשתי אנשים מדהימים אחד אחד בין אם זה החברים במכינה או אנשים שפגשנו לאורך המסע עצמו ולמדתי המון. כל כך הרבה דמויות שפגשנו עיצבו לי קווי מחשב חדשים ואני כל כך אסירת תודה על הזכות לפגוש אנשים כאלה. מה שכל כך אהבתי בתכנית של מסבח״ה זו העובדה שהרגשתי שלקחתי את האופי המטייל והסקרן שיצרתי לעצמי משלל הטיולים שלי באסיה ויישמתי אותו בארץ. כל קהילה חדשה שהגענו אליה במהלך המכינה חשפה בפני עולם חדש ובעזרת רועי המדריך שלי שהוא עד היום אחד האנשים שאני הכי מעריכה בעולם למדתי פשוט לזרום ולהפתח ולהכיר מלא אנשים ששונים ממני שמים וארץ. היינו בלוז די זורם ומרוכך ביחס למכינות אחרות ורוב הדגש במכינה היה על להכיר אנשים וממש להתערות בין האנשים שאנחנו גרים בקהילה שלהם באותו הרגע. עם הגישה הזאת למדתי להכיר חרדים, ערבים, נוער בסיכון ובעיקר אנשים פשוט אנשים כשכל אחד עם סיפורים מפה ועד להודעה חדשה. יש עוד הרבה מה לומר על מסבח״ה ואני מרגישה שלא באמת הייתה לי ההזדמנות לעכל את כל מה שחוויתי שם אבל אני יודעת שקיבלתי הרבה שיעורים לחיים ושזכיתי לחוות חוויה כזאת.

אחרי המכינה היה לי חודש בבית שבו בעיקר ניסיתי להכין את עצמי לצבא, פגשתי המון (המון) חברים מהמכינה ויצאתי לטיול הכנה למחזור החדש של מסבח״ה. ב-28 במרץ התגייסתי לצבא להיות מדריכת חילוץ והצלה. נכון לעכשיו אני בדיוק ארבעה חודשים בצבא וזה מטורף. עברתי בתקופה הזאת כל כך הרבה טלטלות שנראה לי מספיקות לחיים שלמים. המסגרת הצבאית כל כך רחוקה מלהיות אזור הנוחות שלי והמקום הזה הוא ממש לא my cup of tea אבל אני מתמודדת. יש רגעים טובים שלא תבינו לא נכון. אני חווה הרבה, היה לי קורס של שלושה חודשים שלמדתי בו הרבה על עצמי ועל אנשים והכרתי חברות מדהימות ומפקדת מדהימה שהפכה לחברה. בקורס היו רגעים קשים שהרגשתי שהכל צף לי והדמעות עולות אבל למדתי מזה שבאמת אבל באמת אין דבר רע בלהצליח ולבלוט ואם אנשים מקנאים בזה שדברים באים לי בקלות אז זה לא צריך להפריע לי. אני צריכה בסופו של יום לתת דין וחשבון רק לעצמי ולשאוף שיהיה לי טוב. הקורס מהר מאוד הפף לשגרה ובראיה לאחור בסך הכל היה לי טוב. בטירונות היה לי קשה, אפילו קשה מאוד אני לא אשקר. שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה לא דאגתי לעצמי טוב יותר להגיע למודיעין או לחיל חינוך או פשוט למקום קל יותר, אבל היום אני יודעת לומר לעצמי בדיוק למה. לעטוף את עצמי בצמר גפן זה נחמד ומנחם אבל זה לא החיים האמיתיים, ואם יש לי הזדמנות לגעת בתחום שאני בחיים לא אגע באזרחות אז מה רע ואם יש לי הזדמנות להכיר אנשים שלא יצא לי בחיים לפגוש אז זה גם יתרון.  הצבא הוא מערכת לא פשוטה אבל אני לומדת להתמודד ומתגברת על כל המכשולים כל יום מחדש. לפני שבוע התחלתי את הסדיר והיה לי מאוד קשה. שובצתי במדור בשם אמ״ח שמאמן מילואימניקים. המדור מבחינת העבודה והאנשים לא מה שרציתי. אבל הצבא כהרגלו מזמן לי עוד ועוד התמודדויות ואני לא מתביישת להגיד שבכיתי כמעט כל יום אם לא כל יום בשבוע האחרון. קל זה לא הולך להיות אבל אני מתחשלת. אני גאה בעצמי שלא בחרתי בדרך הקלה ושאני מתמודדת כמו גדולה. וזו הגבורה והגדולה האמיתית לא לברוח ממקומות שלא נוח לך בהם, (ברור לי שבצבא אין כל כך לאן לברוח) היופי הוא להתמודד ואני משתדלת לומר לעצמי כל יום איך אני גאה בעצמי על הסיבולת שלי ויכולת ההישרדות שלי. אני מקווה שאני אצליח לשמור על מורל גבוהה, להנות בתפקיד ולהבין את המקום שלי בצבא. זה תהליך ארוך ולא פשוט אבל אני מסוגלת, אני יודעת שאני מסוגלת.


זה אחד הפוסטים היותר כנים וחושפניים שכתבתי ואני חושבת ששיתפתי תחושות שהרבה מבוגרי uwc חווים אבל לא מדברים עליהם. החיים אחרי uwc הם לא פשוטים והחוויה בחו״ל הרבה פעמים משאירה אותך עם רף מאוד גבוה של ציפיות. הרגשתי צורך לשתף ולפרוק ואני מקווה שהאנשים שצריכים את המילים האלה יקראו אותם.

אוהבת,
כליל


שרה ועקנין, אישה נפלאה שפגשנו במכינה. היא גרה בירוחם ועוזרת
לבדואים מסביב להסתדר עם בירוקרטיה של הרשויות.

כל המכינה עם מחוות פרידה מהילדים בירוחם.

תמונה קבוצתית ראשונה של המכינה מאסנט, צפת. 

לחיי הרוגע והשלווה בירוחם. 

אני ועומר שעוד בוקר עייף של מסיק זיתים בקיבוץ רביד. 

מסיבת פרידה לגורדון לפני הטיסה לש״ש בקנדה.
מעגלי שיח לזכר שירה. חילי טרופר אחד האנשים המדהימים ביותר מדבר.
אני אחרי מסע כומתה
מסיבת סוף קורס


צוות 1 בחוף ביום התנדבות 

אני וסתיוי

שני הקל״גים

מתלהבות מהכומתה

שלישיית הזהב, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן בצבא







מרכז מידע...

שבת תרבות בשדה בוקר





יום שישי, 9 ביוני 2017

חזרה בארץ הקודש- הפעם לתמיד!

כרגע אני כמעט כבר שבועיים בחזרה בישראל וזה מרגיש כאילו חזרתי רק אתמול. מאז שחזרתי פגשתי המון (המון) אנשים שלא פגשתי כבר הרבה מאוד זמן וזכיתי לחוות הרבה פגישות מחודשות מרגשות ביותר. כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, אני מתחילה מכינה בסוף אוגוסט וזה גם מרגש וגם טיפה מלחיץ כי עדיין לא פגשתי את האנשים שאני הולכת לחלוק איתם את המסע.

הפרידה מכולם בקולג׳ הייתה קשה, קשה מאוד. לא חשבתי שאני אהיה מאוד רגשנית לגבי זה אבל כשנפרדתי מאנשים הדמעות פשוט יצאו החוצה. אולי זה סוג של בכי כזה שלא בכיתי כל השנתיים. פרידות זה דבר קשה, אי אפשר להכחיש אבל אני ממשיכה להזכיר לעצמי שהן חלק בלתי נפרד מהחיים ומהחוויה הזו בפרט. לאנשים מסוימים יש מקום מסוים בחיים שלי והשפיעו עליי המון גם אם הכרתי אותם לזמן קצר. אני מזכירה לעצמי שהחיים יודעים להפתיע אותי ואת כולם ומי יודע אולי הדרכים שלי ושל אנשים אחרים שחשובים לי עוד יצטלבו בעתיד. בינתיים לשמור על קשר זה קשה אבל לחלוטין אפשרי. גם עם החברים מהארץ שמרתי על קשר לאורך השנתיים והרבה מהחברויות שהיו לי רק התחזקו.
נסעתי עם אבא באוטו ופתאום הוא עצר ואמר לי עד כמה ברת מזל אני שזכיתי בחברים כל כך טובים - וזה כל כך נכון. גם בישראל וגם בכל שאר חלקי העולם. בורכתי להיות מסביב לאנשים מדהימים אחד אחד שלימדו אותי כל כך הרבה ואני מודה על זה מאוד.

עדיין לא החלטתי אם אמשיך לכתוב בבלוג לאורך תקופת החזרה לארץ, אני כן אוהבת את הכתיבה כי היא סוג של פורקן אבל אני גם לא בטוחה אם היא צריכה להיות פומבית. בינתיים בחופש אני מתרכזת בלפגוש אנשים שחשובים לי, ללמוד נהיגה, לעשות מיונים לצבא ועוד סידורים כלליים.

כמו שהבטחתי אני מצרפת תמונות מהgraduation ואולי מעוד קצת דברים בסוף שנה.

אוהבת המון המון ומוקירה תודה לכל מי שהיה חלק מהמסע שלי בשנתיים האחרונות,
כליל
מיראיי, אני, אנדרס, מריה וויטוריה






חבורת החברים

השותפות לחדר ולחיים (עם אבא מאחור)

אני ונוואל המדהימה!
אני והאחים - איחוד מחדש
נפרדים מבית ספר
this is how pure joy looks like
פעם אחרונה במרינה ביי (הנוף מלמעלה)
אבא ורענן

סקייפ עם השותפות

יום שבת, 13 במאי 2017

סוף.

הכותרת של הפוסט הבא היא סוף. חשבתי שזה יעזור לי לסגור מעגל בייחוד מכיוון שהכותרת של הפוסט הראשון בבלוג הזה היא התחלה. ואכן לפני קצת יותר משנתיים פתחתי את הבלוג הזה על מנת לתעד חוויה חד פעמית ומשוגעת. מאז היום הזה שבו פתחתי את הבלוג עברו עליי כל כך הרבה דברים שאת רובם השתדלתי לתעד בין הפוסטים השונים ואת חלקם השמתטי אך אני בטוחה שהם יישארו חרוטים בזכרון שלי לזמן בלתי מעורער.

לפני יומיים סיימתי את המבחנים הסופיים שלי וזה מרגיש מוזר. החודש האחרון היה מוקדש ללמידה וחרישה בלי הפסקה בשביל לעבור את המבחנים בשלום. זו אכן הייתה תקופה מאוד מלחיצה ומאתגרת אבל אני שמחה שהיא מאחוריי. כרגע אני מנסה להתחיל ולעכל את העבודה שבעוד פחות או יותר עשרה ימים אני הולכת לעזוב את סינגפור והפעם לתמיד. מאוד מוזר לי לחשוב על זה וזה מעביר בי מין צמרמורת מוזרה. הולך להיות מוזר לא להתעורר בבוקר לחדר עם עוד שלוש שותפות, לא להתלונן באופן קבועה על האוכל בארוחת ערב ולא לקום לבית ספר כל בוקר.

אני חושבת שלסיים את uwc  זה באמת שינוי גדול עבורי לא רק מהבחינה ששגרת היום יום שלי הולכת להשתנות משמעותית אלא גם מהסיבה שבאמת סיימתי תקופה משמעותית בחיים. סיימתי תיכון. אני הולכת להתגעגע לכל כך הרבה דברים ואנשים ואני מאמינה שהתקופה הראשונית בארץ לא הולכת להיות קלה. אבל אני מתרגשת לחזור הביתה סוף ולהיות מוקפת שוב בהמון אנשים שאני אוהבת.

אני משתדלת לא לעשות פוסט סיכום גם כי אני עדיין בסינגפור וגם אני לא חושבת שזו מסוג החוויות שמסכמים. נראה לי שהדברים שלמדתי בשנתיים האחרונות יקרינו על הרבה דברים שאני הולכת לעשות בעתיד וישפיעו על החלטות ובחירות שאני הולכת לקחת.

לפני שעוד הגשתי מועמדות לuwc וקראתי הרבה (מאוד) בלוגים של אנשים שלמדו בקולג׳ים תמיד תהיתי מה קורה אחר כך, מה הבוגרים של הקולג׳ים עושים אחרי הבית ספר. אז חשוב לי לרשום פה, בשביל מי שקורא את הבלוג (בכנות אני מאמינה שזה רק אמא ואבא שלי אבל עדיין) מה אני הולכת לעשות שנה הבאה. אז התכניות הן כאלו- בספטמבר אני מתחילה מכינה בשם מסבח״ה. מסבח״ה זו מכינה נודדת שעוברת בין קהילות שונות בחברה הישראלית. למען האמת אני ממש לא יודעת הרבה על התכנית ואני מאוד מקווה שזה יתברר כהחלטה נכונה וטובה. חוץ מזה, אני רוצה לאתגר את עצמי ולנסות לכתוב טיפה אחרי החזרה לארץ כדי באמת להשאיר לעצמי זכרונות מהתקופה אחרי uwc.

זהו פחות או יותר להיום. אני מאמינה שפוסט רגשני יותר יעלה כשאהיה כבר בבית ואתחיל לעכל את הרעיון. אבא ורענן מגיעים לסינגפור ממש עוד כמה ימים ואני לא יכולה לחכות. אעלה עוד תמונות לבלוג מהgraduation עצמו.ֿֿ

אוהבת המון,
כליל

נ.ב-
 חשוב לי להסביר כמה דברים על התמונות למטה. בשבוע האחרון ללימודים בבית ספר בסינגפור יש מסורת שכל יום מתחפשים למשהו אחר לפי נושא מסוים ומכאן כל התמונות עם התחפושות. חוץ מזה יש גם כמה תמונות מהערב פרידה מהפנימיה שהיה מרגש ביותר.



 IB HL history survivors! 

הכיתה בביולוגיה!

!WE CAN DO IT


my favourite thing

היה לוח בבית ספר שעליו היה כתוב כמה ימים נשארו עד שהי״בניקים עוזבים.

ביום האחרון של בית ספר התחפשנו כולנו ביחד לקבוצת ספורט.

leaver's night!




יש יום שבו שכבת י״ב מותחת את כל הבית ספר. ביום הזה כולם באים לבית ספר
 עם תלבושת אחידה קרועה.