יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

הגעתי לאסיה האמיתית

אז אם אתם תוהים מה פשר הכותרת הנה מגיעה התשובה. באוקטובר יש לנו חופשה של שבועיים בקולג' אותה נצלתי לטייל בקמבודיה.
אז אני כבר יותר משבוע בקמבודיה ובאמת שזו אסיה אחרת מסינגפור, באמת שיש לי פה כל כך הרבה רגעים קשים שאני מבינה עד כמה אני בבועה כל פעם מחדש. תפסתי את עצמי תמיד כילדת העולם הגדול, אזרחית גלובלית שיודעת וערה למה שקורה בעולם אבל ממש קיבלתי סטירה לפרצוף כשהגעתי לפה. קמבודיה היא מדינה ענייה כמו שלא ראיתי עד עכשיו, רק 20% מהאוכלוסייה הולכים לבתי ספר והרוב בכלל נופלים באמצע, הממשלה מושחתת ברמות אחרות והרשימה רק נמשכת ונמשכת. חוץ מזה, המדינה עצמה יפיפייה, מדינה שמשלבת בתוכה מלא מלא טבע וירוק ביחד עם מלא מקדשים בודהיסטים יפיפיים. הצטרפתי לקבוצה של ילדים מהקמפוס השני של ה uwc בסינגפור שהלכו ביחד עם קים שהיא קמבודית לטייל בקמבודיה. אז יום אחד טיילנו בהר מדהים עם מקדש על הפסגה ומפלים מדהימים וצפינו בשקיעה על סירה באגם והיה באמת מדהים אחר כך עוד יומיים הסתובבנו בעיר יפיפייה (כן מילה שחוזרת הרבה בפוסט) בשם siem reap ואחר כך נשארנו רק ארבע בנות לעוד שבוע של התנדבות בבית ספר בקמבודיה. הטיול הזה צפן בתוכו כל כך הרבה שוק תרבותי בשבילי. החל מזה שהמורה של כיתה א' היא בעצם תלמידה בכיתה י' כי אי אפשר למצוא מורים בקמבודיה, המורה של כיתה י' לא יודע שקנדה זה ביבשת אמריקה ושלמורה לאנגלית יש רמת אנגלית של ילד בכיתה א' בעירוני ח'. זה העלה לי הרבה שאלות כמו האם החינוך הזה בכלל שווה משהו עם הרמה שלו כל כך נמוכה? איך לממשלה לא אכפת שהתושבים לא מקבלים חינוך? וזה גרם לי להעריך את העובדה שאני חיה במדינה שמחייבת אותי ללכת לבית ספר בחוק ולקבל חינוך ואת העובדה שיש לי את ההזדמנות לקבל חינוך בינלאומי כמו שאני מקבלת עכשיו שחושף אותי לדברים חדשים.  אני רואה פה אנשים שבאמת נראים חסרי כיוון, ילדים שלא יודעים שיש דבר כזה שנקרא אוניברסיטה, ילדים שבחיים לא יצאו מהכפר שלהם וזה כל כך מוזר בשבילי. הכיתות לימוד פה ממש לא סימפטיות, והיינו צריכות ללמד את המורים איך מחפשים ערך בגוגל. אנשים פה לא גדלים כמו בישראל עם אינטרנט בבית שמאפשר להם ללמוד בעצמם ולהיחשף לדברים מחוץ למדינה שלהם, הם לא גדלים כמו בישראל עם חוק חינוך חובה או ממשלה מתפקדת (גם אם התפקוד שלה לפעמים שנוי במחלוקת), אין להם מועצה לשלום הילד שתדאג שילד בין חמש לא יעבוד עשר שעות ביום, אין להם אפשרות להצביע ולשנות באמת את העתיד שלהם כי תמיד אותו ראש ממשלה נבחר, אין להם הרבה דברים שאני קיבלתי רק בזכות העובדה שנולדתי למדינה מערבית. מצד שני זה גם גרם לי לחשוב למה תמיד מערבי מבחינתי זה יותר טוב, הרי גם הם חווים דברים בחיים שאני אף פעם לא אחווה. דיברתי קצת עם קים שקיבלה מלגה ל uwc בגיל שלוש עשרה ועכשיו היא בכיתה יב' והיא סיפרה לי שהפעם הראשונה שהיא ראתה מעלית היה בשדה תעופה בסינגפור ובשבילי זה היה שוק לשמוע את זה, אם אני חשבתי שלי היה שוק תרבותי להגיע למדינה כמו סינגפור אני לא יכולה לתאר לעצמי מה זה היה בשבילה.
זהו להיום, סליחה על האורך, אלו פשוט כמה מסקנות שחשוב לי לשתף.
אוהבת ומתגעגעת,
כליל
נ. ב- כשטיילנו בעיר יום אחד ניגש אלינו ילד וצעק משהו כמו אני לא רוצה כסף רק שתקנו לי חלב, ואז כשסרבנו הוא צעק עלינו "זו לא קמבודיה שלכם זו קמבודיה שלי" וזה משהו שנצרב אצלי ממש עמוק כי במקומות היותר מתוירים הייתה תחושה שהתיירים באים בגישה של פינת ליטוף כלפי המקומיים.

פרות שראינו מההפלגה בסירה
המפלים

צפינו בריקוד קמבודי

אני וקריסטין (נורווגיה) במפלים

שני ילדים בבית ספר צופים לראשונה במצגת

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

רחוקה מהארץ

אתמול אחותי הגיעה לביקור וזה ממש מקסים ומוזר גם יחד שהיא פה. מקסים כי באמת התגעגעתי ואני שמחה שהיא רואה איפה אני חיה וחווה איתי קמצוץ מהחוויות שלי פה. ומצד שני זה גם מוזר כי בניתי פה חיים ממש רחוק מהארץ, עם אנשים עם אנשים כל כך שונים ומגוונים, מין עולם כזה מאוד שונה ממה שהיה לי בארץ וכשפתאום שני העולומות מתנגשים זה קצת מוזר.

אבל האמת שהרגשתי צורך לכתוב בבלוג לא רק בגלל זה. אז כמו ישראלית טובה אני רשומה ל ynet ואני מקבלת את כל ההתראות לגבי כל הפיגועים שמתרחשים במקום היחיד שעד לפני חודשיים קראתי לו בית. ןזה קשה מאוד, זה מקשה וזה מעציב וזה מאכזב. ועוד יותר מזה, להיות רחוקה ממקור האש כתושבת ירושלים מרגיש מוזר, מרגיש לא טבעי. מוזר לי לשמוע על הכל רק בדיעבד ולא להיות חלק מזה. מוזר לי שהאנשים מסביבי לא חולקים איתי את אותה המנטליות של המקום המיוחד ממנו אני באה. אני באמת רוצה לשתף את הקהילה פה בקולג׳ על החוויות והתחושות שלי כאדם שבא ממקום כזה, אבל עדיין לא מצאתי את הבמה המתאימה.

אני גם מרגישה שנכון לכרגע אני עדיין נמצאת עמוק בכאב שלי מהאובדן של שירה שאני לא מסוגלת להכיל כאב של אחרים וזו הסיבה שהאירועים בארץ מרגישים לי כל כך מרוחקים.

קשה להיות רחוקה מהארץ, קשה אבל גם טוב. פתאום רואים הכל מנקודת מבט אחרת, פתאום חווים את זה שונה וזה מחזק ומתסכל בעת ובעונה אחת.

זהו להיום,
עכשיו בדיוק אנחנו יוצאים לחופשת חצי term ואני הולכת לבלות אותה בקמבודיה.
מאחלת ומקווה לימים טובים יותר, שקטים יותר, סובלניים יותר.
מי ייתן ולא נצטרך לחוות תקופות כאלו של שנאה, טרור ומוות.

מתגעגעת אליכם מאוד מאוד,
דואגת מאוד מאוד,
כליל

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

UN DAY

אז בפוסט הזה לא אלאה אתכם בפרטים ואכתוב רק על חוויה מסויימת אחת ומיוחדת ביותר.
ביום חמישי השבוע היה יום שנקרא UN DAY זהו יום שבו התלמידים באים לבית ספר בתלבושות הלאומיות שלהם ובערב יש מופע ענקי ומושקע של מלא ריקודים מכל העולם ודוכני אוכל. כל הכסף נתרם למחנה פליטים באוגנדה ולעוד שלל עמותות שבית הספר עובד איתם. אני השתפפתי בשלושה ריקודים: ארגנטינה, הונגריה ואיי פולקלנד ועזרתי בהכנת דוכן האוכל הישראלי והדוכן של עמותה שאני עובדת איתה בשם CASA DE AMIZADGE עמותה שעוזרת לילדי רחוב בברזיל לקבל חינוך. הערב היה פשוט מדהים, היה כל כך כיף לרקוד, להסתובב ופשוט להיות חלק מזה. עבדנו על המופע הזה כמעט חודשיים והוא באמת היה שווה את כל הזמן והמאמץ שהושקע בו.
 אני חושבת שתמונות ימחישו יותר טוב מה באמת התרחש אז במקום לכתוב פשוט אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

היום אחלנו ארוחה הונגרית קלאסית בסימן ניצחון לאחר שהעלנו את הריקוד ההונגרי ולא ביישנו את המסורת.

אנצל את הבמה לאחל לאמוש יומולדת שמח, רציתי לומר שאני אוהבת אותך המון המון ומתגעגעת מאוד! שולחת המון חיבוקים וחיזוקים מארץ הסינים.

אוהבת המונים,
כליל
נ.ב- עוד פחות משבוע אחותי תהיה בביקור בסינגפור!
הפנימיה ודריו
דוכן האוכל הישראלי
מימין לשמאל: אני, אליזבט (מזרח טימור), פטריק (ברזיל) וכרמן (הונדורס).
מימין לשמאל: אספן (ארה"ב), אני, בברלי (איי מרשל) ואוניניי (ניגריה).
ריקוד ארגנטינאי