יום שני, 21 בספטמבר 2020

הרהורים בזמן מגיפה

 יש לי תחושה שעברו חיים שלמים בכמה חודשים אחרונים. בקושי הספקתי למצמץ ואני כבר במקום אחר ושונה בתכלית וכמה מים עברו בנהר את זה אני באמת אף פעם לא אצליח להבין. אני מתחילה לקבל את זה שככה זה פשוט, יש רגעים טובים של אושר צרוף ומיד אחריהם יכולים להיות רגעים כל כך קשים שאתה מרגיש שאתה מתחכך בקרקעית ורוב הרגעים הם רגעי ביניים. רגעים כאלה שהכל מרגיש באמצע, לא פה ולא שם. התקופה האחרונה הייתה מהקשים שחוויתי אם לא הקשה ביותר. עברתי פרידה נוראית שהרגישה כמו ניתוח לב פתוח והעולם המשוגע שנקרה בדרכי כולנו לא עזר לכך. תקופה מלאה בבלבול, בריקנות ובהרבה הרבה מחשבות. אני מתחילה להבין עד כמה כולנו, כולל אני כמובן, מפחדים מלחשוב, זה פשוט הורג אותנו מבפנים, מכלה כל תחושת ביטחון שיצרנו לעצמנו. אנחנו לא בנויים לזמן פנוי ובעיקר לחיים ללא הסחות דעת. אנחנו חייבים שגרה וכשמשהו או מישהו מערערים על האיזון הדק שהצלחנו להשיג בחיים כבר אין ימין ואין שמאל אין צפון ואין דרום יש רק כאוס מוחלט, כאוס והרבה תסכול. 

וכשאני מנסה לקחת את הצד החיובי מכל הדברים עולה בי כל פעם שיר שלמדתי במכינה ופוגש אותי כמעט בכל צומת דרכים. 


דיוק הכאב וטשטוש האושר/ יהודה עמיחי

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

והלוואי ונמצא כולנו את המילים המדויקות לתאר את הטוב שעוטף אותנו ולא רק לדייק לעצמנו את כל הרע שאנחנו מרגישים בתקופות כאלה. יש הרבה הרבה טוב גם בלי צורך לבטל את הרע או לגמד אותו, כל מה שצריך זה לאהוב את הקושי ולחבק אותו חזק חזק ולקבל בהבנה את זה שרק דרך הסדקים אור נכנס. וכשהוא נכנס לתת לו להיות, פשוט להיות. 


נ.ב- פוסט מוזר קצת אבל מתאר את התחושות הנוכחיות שלי ובכנות מאוד מפחיד לפרסם משהו כל כך אמיתי ופתוח עם זאת אני מקווה שהמילים ימצאו את דרכם לאנשים שזקוקים להם ביניהם גם אני. 

יום שלישי, 17 במרץ 2020

יציאה לאזרחות!

כמעט שנתיים שלמות עברו מאז פרסום הפוסט האחרון.

ממש בשבוע וחצי הקרוב אני מסיימת את שירותי בצבא ואין לי מילים להסביר עד כמה אני שמחה שהתקופה הזאת מסתיימת. לא, לא היה גיהנום, לפחות לא תמיד, עם זאת הצבא הוא לא המגרש הביתי שלי ולא מסגרת שהרגשתי שאני באה בה לידי ביטוי לפחות לא כמו שאני מעוניינת לבוא לידי ביטוי בחיים אחרי.

רק לפני שאני ממשיכה חשוב לי לגשר על הפערים אם יש עדיין אנשים שלא מכירים אותי אישית וקוראים בבלוג (כנראה שלא). אחרי שנה כמדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, במזל גדול מאוד נפתח תקן למדריכת חילוץ ביחידת החילוץ 669, התמיינתי לתפקיד ונבחרתי אליו. הייתה לי זכות גדולה ואני באמת מכוונת לזה לשרת במקום כזה את השנה האחרונה לשירות שלי. זאת יחידה מדהימה, שהאנשים בה הם אנשי עשייה אמיתיים, כאלה שלא שואפים לבינוניות והאנשים הכי מקצועיים ומקצוענים שפגשתי. שמחה שלפני היציאה לאזרחות הייתי בסביבה שהחזירה לי את האמונה באדם והחדירה בי שוב את הרצון לפעול ליצירת טוב, יעול ועשייה מפתחת ובונה. יש לי הרבה דברים להגיד על השירות הצבאי ואולי בעיקר על הפרספקטיבה שקיבילתי כתוצאה מהעובדה ששירתתי בשני מקומות שונים בתכלית אחד מהשני. עם זאת אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים לדברים שיש לי לומר. אני רק אסגור ואומר שהצבא היה עבורי תקופה לא פשוטה בכלל וחשוב לי לא לצבוע אותה בוורוד ולצייר לאנשים אחרים תמונה מושלמת. היה לי קשה, אפילו מאוד, אבל וזה אבל גדול מאוד יש שלוש בנות חשובות לי מאוד שהולכות איתי מהשנה הראשונה בשירות ופתחו לי את הלב ולימדו אותי המון ומהשנה השנייה בשירות זכיתי להכיר כל כך הרבה אנשים ונשים מדהימים אחד אחד שהלב מתפוצץ מכמות ההוקרה שיש לי שזכיתי לעבוד ולשרת לצידם. וכמובן כמובן המזל הגדול שנפל בחלקי להכיר את אברהם ומאותו רגע להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלו והוא משלי ועל זה לעולם לא אוכל להודות מספיק.

היציאה לאזרחות מתרחשת בצל מגפת הקורונה, לא ראיתי את זה בא והתחושה היא שיש עצור ענק על החיים של כולם מסביבי. אני כרגע בצומת דרכים, חשבתי שהחפשש לפני השחרור יאפשר לי להתאפס ולהבין מה אעשה הלאה. אך ליקום יש תוכניות משלו ורוב התוכניות שתכננתי לא מתאפשרות בגלל המצב. אני כן מצליחה להסתכל על הצד החיובי ואני נהנת מאוד מהחובה להישאר בבית. מהרגע שעזבתי לסינגפור לא הייתה לי תקופה רציפה של רק בית ובחופשות תמיד נהגתי לרוץ ממקום למקום ולהתרוצץ או כמו שאבא שלי מכנה אותי אני restless.
אני מנסה לקחת את הזמן הקרוב ולסגל לעצמי שגרה רגועה, להנות מהדברים הפשוטים ולשמוח משמחות קטנות. להשקיע בבריאות שלי, לקרוא ספרים, לראות סדרות ובעיקר פשוט להיות כאן ועכשיו בלי תחושה שאני חייבת אבל חייבת לנצל את הזמן.

מאחלת לעצמי ימים של עשייה חיובית ופורה, מקווה שלאחר משבר הקורונה אוכל למצוא לעצמי אפיקים מעניינים והזדמנויות מרגשות שיפיחו בי מחדש את ההתרגשות מעשייה חברתית. מאחלת לעצמי למצוא שלווה אמיתית, להתנער מהדברים הפחות טובים שדבקו אליי בצבא ולקחת איתי כצידה לדרך דברים טובים שלמדתי מאנשים ומהמקום הזה.


מאחלת לכולנו ימים בריאים ופשוטים יותר.
אוהבת,
כליל


מפגש איחוד מרגש בברלין עם חברים מהקולג׳

ברלין 2019

שבת במצפה רמון

יום הולדת 20 בראש הנקרה

טיול יחידה באילת