אני משחזרת את הפוסט שנמחק לצערי הרב.
קודם כל התנצלות קטנה על כך שלא כתבתי בחודש באחרון, היה עומס רב של לימודים ופעיליות. לשמחתי עכשיו אני יושבת בבטחה בבית בישראל לחופשה של שלושה שבועות.
רק ארצה לציין שאני לא מתיימרת לסכם את המחצית הראשונה כי לא באמת חושבת שזה בר ביצוע ואני גם לא רוצה לעשות את זה, אך הפוסט נועד לעשות חושבים על ארבעת החודשים האחרונים בארץ הסינים.
לפני שאתחיל, אתמול הלכתי להדלקת נרות לזיכרה של שירה. האירוע העלה והציף הרבה זיכרונות שהדחקתי בחזרה. פתאום כל מה שקרה תקף אותי שוב ולמרות שחשתי שהזמן הוא פקטור חשוב וכמו שאומרים שהזמן יגליד את הפצעים, מסתבר שיש פצעים עמוקים בהרבה שגם עם שנים יעברו הם לא יוכלו להגליד ולא רק זה, הם רק יפתחו שוב ושוב וידממו מחדש.
שירה שלי, הגעגועים אליך כואבים חזק כל כך לא רק בלב אלא ממש פיזית. בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו או משהו בעולם. הרצח שלך הכניס אותי לפורפורציות ועיצב אותי כמו שאף דבר לא עשה עד עכשיו. הוריך דיברו אתמול על כך שגם אורות גדולים מדי יכולים להוות סכנה, ושהמחלמה האמיתית היא לא רק נגד החושך וזה משהו שנצרב לי בזיכרון. נתקלתי בציטוט שהתקשר לי אליך ואל חנוכה- ״לא יהיה ניצחון של האור על החושך אם לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום לגרש את החושך יש להגביר את האור״. וכזאת את היית, מגבירה את האור במקומות שהגעת אליהם, קורנת ומדהימה. אתמול דין שאל אותי איך הייתי מתארת אותך וסיפרתי כמו שכתבתי לך אז, שאת היית אחד הסלעים היציבים היחידים בחיים הלא יציבים שלי, משהו שידעתי שאני תמיד אבל תמיד יכולה להתלות עליו גם כשאני עוזבת ויוצרת לעצמי עולם חדש. אבל את לא כאן עכשיו ואיבדתי קצת שיווי משקל. את חסרה לי מאוד ואני אוהבת אותך כל כך.
כפי שכבר כתבתי אני לא מתכוונת לסכם כלום, קצת מפתיע אותי שאני כבר יושבת בארץ הקודש כותבת על חווית ארבעת החודשים הראשונים. הכל מרגיש כמו חלום קצר וארוך בו-זמנית. אני זוכרת את השבוע הראשון שלי בסינגפור, הייתי מוכת הלם וג׳ט לג, הכל מסביבי עשה לי סחרורת, לא הצלחתי להבין מי נגד מי ומה עומד מולי. הכל היה מבולבל ולא ברור. ולאט לאט הכל התחיל להתבר לו, נהיה לי טוב, הבנתי את מי אני אוהבת יותר ואת מי פחות, מה עושה לי טוב ומה לא. למדתי כל כך הרבה בתקופה הקצרה הזאת, החל מאיך לעשות כביסה ועד לאיך לא לקחת דברים אישית מדי. התגברתי על מכשולים, יצרתי חברויות, כעסתי, שמחתי, ראיתי, חקרתי, גיליתי, למדתי ולמדתי. כן, אני חושבת שהמילה העיקרית שעולה לי בראש עכשיו היא למידה, זו חווית למידה לא רק בפן האקדמאי שלה.
תודה על ארבעה חודשים נפלאים סינגפור. נתראה עוד שלושה שבועות.
וכמובן חג חנוכה שמח לכולם, אוהבת אתכם וכל כך שמחה להיות סוף סוף בבית,
כליל
נ.ב- אצרף תמונות ממהלך החודש האחרון שלא כתבתי בו פוסט.
קודם כל התנצלות קטנה על כך שלא כתבתי בחודש באחרון, היה עומס רב של לימודים ופעיליות. לשמחתי עכשיו אני יושבת בבטחה בבית בישראל לחופשה של שלושה שבועות.
רק ארצה לציין שאני לא מתיימרת לסכם את המחצית הראשונה כי לא באמת חושבת שזה בר ביצוע ואני גם לא רוצה לעשות את זה, אך הפוסט נועד לעשות חושבים על ארבעת החודשים האחרונים בארץ הסינים.
לפני שאתחיל, אתמול הלכתי להדלקת נרות לזיכרה של שירה. האירוע העלה והציף הרבה זיכרונות שהדחקתי בחזרה. פתאום כל מה שקרה תקף אותי שוב ולמרות שחשתי שהזמן הוא פקטור חשוב וכמו שאומרים שהזמן יגליד את הפצעים, מסתבר שיש פצעים עמוקים בהרבה שגם עם שנים יעברו הם לא יוכלו להגליד ולא רק זה, הם רק יפתחו שוב ושוב וידממו מחדש.
שירה שלי, הגעגועים אליך כואבים חזק כל כך לא רק בלב אלא ממש פיזית. בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו או משהו בעולם. הרצח שלך הכניס אותי לפורפורציות ועיצב אותי כמו שאף דבר לא עשה עד עכשיו. הוריך דיברו אתמול על כך שגם אורות גדולים מדי יכולים להוות סכנה, ושהמחלמה האמיתית היא לא רק נגד החושך וזה משהו שנצרב לי בזיכרון. נתקלתי בציטוט שהתקשר לי אליך ואל חנוכה- ״לא יהיה ניצחון של האור על החושך אם לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום לגרש את החושך יש להגביר את האור״. וכזאת את היית, מגבירה את האור במקומות שהגעת אליהם, קורנת ומדהימה. אתמול דין שאל אותי איך הייתי מתארת אותך וסיפרתי כמו שכתבתי לך אז, שאת היית אחד הסלעים היציבים היחידים בחיים הלא יציבים שלי, משהו שידעתי שאני תמיד אבל תמיד יכולה להתלות עליו גם כשאני עוזבת ויוצרת לעצמי עולם חדש. אבל את לא כאן עכשיו ואיבדתי קצת שיווי משקל. את חסרה לי מאוד ואני אוהבת אותך כל כך.
כפי שכבר כתבתי אני לא מתכוונת לסכם כלום, קצת מפתיע אותי שאני כבר יושבת בארץ הקודש כותבת על חווית ארבעת החודשים הראשונים. הכל מרגיש כמו חלום קצר וארוך בו-זמנית. אני זוכרת את השבוע הראשון שלי בסינגפור, הייתי מוכת הלם וג׳ט לג, הכל מסביבי עשה לי סחרורת, לא הצלחתי להבין מי נגד מי ומה עומד מולי. הכל היה מבולבל ולא ברור. ולאט לאט הכל התחיל להתבר לו, נהיה לי טוב, הבנתי את מי אני אוהבת יותר ואת מי פחות, מה עושה לי טוב ומה לא. למדתי כל כך הרבה בתקופה הקצרה הזאת, החל מאיך לעשות כביסה ועד לאיך לא לקחת דברים אישית מדי. התגברתי על מכשולים, יצרתי חברויות, כעסתי, שמחתי, ראיתי, חקרתי, גיליתי, למדתי ולמדתי. כן, אני חושבת שהמילה העיקרית שעולה לי בראש עכשיו היא למידה, זו חווית למידה לא רק בפן האקדמאי שלה.
תודה על ארבעה חודשים נפלאים סינגפור. נתראה עוד שלושה שבועות.
וכמובן חג חנוכה שמח לכולם, אוהבת אתכם וכל כך שמחה להיות סוף סוף בבית,
כליל
נ.ב- אצרף תמונות ממהלך החודש האחרון שלא כתבתי בו פוסט.
 |
| מדגמנים לפרסום של הפנימייה |
 |
| מדגמנים לפרסום של הפנימייה 2.0 |
 |
| ארוחת ערב אצל אלה (שוויץ), תלמידת היום האהובה עליי |
 |
| נסענו עם אוטובוס וגג נפתח לראות את האורות של כריסטמס ועצרנו לטייל במרינה ביי |
 |
| שיעור אחרון לפני החופשה של מערכות סביבתיות- משחקים משחקי קופסא |
 |
| פיסטה לטינה או בעברית מסיבה לטינית |
 |
| טיוטר גרופ- כמו כיתת מחנך |
 |
| ערב קריוקי |
 |
| אחד מבילויי יום שישי |
 |
| סופגניות מארוחת חנוכה שאירגנתי |
מתוקה שלי, כמה את נוגעת, כואבת ויודעת לתת מילים...
השבמחקמקווה שעם הזמן, תלמדי לחיות בשלום עם החיים שהם, הם- קשת של רגשות והחוויות שתצברי. והלוואי שתמצאי בחייך פינה של ביטחון ויציבות מנחמת... אוהבת אותך אמא, חיבוק