"זכרו, זאת הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות...": יוני 2015

" לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים
אל חלומות אחרים
יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם
לכי לשם"

אז מי אני? מה אני? ולאן אני הולכת? כל התשובות הולכות להופיע בפוסט ולכן עמכם הסליחה על האורך שלו.

קוראים לי כליל וקנין ואני בת 15 מירושלים ושנה הבאה אני הולכת ללמוד בקולג' בינלאומי בסינגפור.
אז קצת עליי, אני לומדת בתיכון ליד האונברסיטה (שעברתי אליו רק השנה) במגמות ספרות וביולוגיה, אני רוקדת,אני בחוגי סיירות (משמע אני אוהבת לטייל), אני בקבוצת ריצה של נערות ערביות ויהודיות, אני מתנדבת בגן לילדים עם בעיות ראיה והתפתחות ואני פעילה בארגון בשם "זרעים של שלום" (יש הרחבה בהמשך).
יש לי שתי אחיות שני וטל ואח אחד רענן, אני הכי קטנה. ההורים שלי גרושים מכיתה ו' אך אני רואה אותם באופן שווה.

אם אתם שואלים את עצמכם מה ולמה כנראה שעדיין לא שמעתם על ארגון הקולג'ים הבינלאומיים או בשמו המקוצר UWC.
"ארגון הקולג'ים הבינלאומיים (United World Colleges – UWC) מעניק מלגות לחיים וללימודים בבתי-ספר ברחבי העולם לתלמידי תיכון ישראלים שרוצים להשפיע, ללמוד ולראות עולם. הארגון, שנשיאיו הם נלסון מנדלה והמלכה נור, שם לו למטרה לקדם את ערכי השלום וההבנה הבינלאומית, דרך חינוך וחיים משותפים. לארגון 15 קולג'ים ברחבי העולם, בהם חיים ולומדים צעירים מיותר ממאה מדינות, בגילאי 19-16, שנבחרו לייצג את מדינותיהם."

אני שמעתי על הארגון דרך כתבת חדשות בערוץ 2 עוד בכיתה ח' ומאז UWC נמצא אצלי בראש. ידעתי שאני רוצה את זה, אבל זה תמיד היה בגדר חלום ולא במסגרת משהו מעשי.

בחופש הגדול האחרון הייתי במחנה קיץ בשם "זרעים של שלום" (אם לא שמעתם על זה, אז תבדקו מה זה- ומהר!), המחנה הזה שינה אותי לחלוטין, ביגר אותי והפך אותי למי שאני היום. במחנה שמעתי שוב על UWC ואחרי חוויה כל כך משמעותית ידעתי שאני חייבת להגיש מועמדות.

בהתחלה הגשתי מועמדות כשאני מרגיעה את עצמי ואומרת "אני רק מנסה", "זה להשאיר את האופצויות פתוחות", "מה הסיכוי שאני אתקבל" וכו'...
אבל אחרי תהליך מיון ארוך ומפרך של מלא טפסים, מחנה מיון וראיון אישי התקבלתי.
לאורך כל התהליך ידעתי שאם אני מתקבלת אני רוצה את החוויה ולא יחסתי כל כך חשיבות למיקום, אך היה קולג' אחד מסוים שלא רציתי להיות משובצת אליו והוא הקולג' בסינגפור.
שבועיים בערך אחרי שהתקבלתי הודיעו לי שאני משובצת לקולג' הבינלאומי בסינגפור, הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי כל כך הרבה כעס ותסכול, איך מכל המלגות האפשריות דווקא אני קיבלתי את המלגה שלא רציתי?!
הקולג' בסינגפור הוא קולג' שונה בתכלית משאר הקולג'ים שבתנועה, בקולג' הזה יש גם תלמידי יום ולא רק תלמידי פנימיה ואני הולכת להיות הישראלית היחידה בו.
אז אחרי תקופה קשה שגרמה לי לחשוב הרבה על כמה אני רוצה את החוויה ועל הנסיעה באופן כללי הבנתי שלפעמים החיים שמים אותך במצבים שאתה לא מצפה אליהם והגדולה היא להתמודד עם זה, אתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה והרבה פעמים זה לטובה. הבנתי שיש מולי הזדמנות פז ולא לקחת אותה בשתי ידיים יהיה פספוס ושבסופו של דבר אני יוצרת לעצמי את החוויה ואם אני רוצה שיהיה טוב אז אני אגרום לזה שיהיה טוב.
אז אחרי כל זה, אני עומדת כאן עכשיו כשהטיסה שלי היא עוד חודשיים בדיוק. אני מפחדת אי אפשר לשקר. קל זה לא הולך להיות אבל מאתגר זה בטוח יהיה!

חוץ ממני התקבלו עוד 16 ילדים לשאר הקולג'ים ברחבי העולם: אנדרה, יהלי, אריז, אלעד ואילת לווילס (בריטניה), מאיה לגרמניה, מרוה ושירה לארמניה, ברקו לקנדה, אור לארה"ב, מלכ, כרמי ודור לבוסניה, ניקול להודו ורועי ורוני לאיטליה.

אחת הסיבות שאני כותבת את הבלוג הזה היא מעבר ללתת למשפחה ולחברים לדעת מה עובר עליי כשאהיה בחו"ל היא גם כדי לתת מידע למועמדים עתידיים על הקולג' בסינגפור, כי אחד הקשיים שאני נתקלתי בהם הוא שיש רק בוגרת ישראלית אחת לקולג' ושאין לי כל כך מאיפה לשאוב מידע.

ולסיום קצת תמונות להמחשה: