יום שני, 14 בדצמבר 2015

סיום המחצית הראשונה- מסקנות והרהורים

אני משחזרת את הפוסט שנמחק לצערי הרב.
קודם כל התנצלות קטנה על כך שלא כתבתי בחודש באחרון, היה עומס רב של לימודים ופעיליות. לשמחתי עכשיו אני יושבת בבטחה בבית בישראל לחופשה של שלושה שבועות.

רק ארצה לציין שאני לא מתיימרת לסכם את המחצית הראשונה כי לא באמת חושבת שזה בר ביצוע ואני גם לא רוצה לעשות את זה, אך הפוסט נועד לעשות חושבים על ארבעת החודשים האחרונים בארץ הסינים.

לפני שאתחיל, אתמול הלכתי להדלקת נרות לזיכרה של שירה. האירוע העלה והציף הרבה זיכרונות שהדחקתי בחזרה. פתאום כל מה שקרה תקף אותי שוב ולמרות שחשתי שהזמן הוא פקטור חשוב וכמו שאומרים שהזמן יגליד את הפצעים, מסתבר שיש פצעים עמוקים בהרבה שגם עם שנים יעברו הם לא יוכלו להגליד ולא רק זה, הם רק יפתחו שוב ושוב וידממו מחדש.
שירה שלי, הגעגועים אליך כואבים חזק כל כך לא רק בלב אלא ממש פיזית. בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו או משהו בעולם. הרצח שלך הכניס אותי לפורפורציות ועיצב אותי כמו שאף דבר לא עשה עד עכשיו. הוריך דיברו אתמול על כך שגם אורות גדולים מדי יכולים להוות סכנה, ושהמחלמה האמיתית היא לא רק נגד החושך וזה משהו שנצרב לי בזיכרון. נתקלתי בציטוט שהתקשר לי אליך ואל חנוכה- ״לא יהיה ניצחון של האור על החושך אם לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום לגרש את החושך יש להגביר את האור״. וכזאת את היית, מגבירה את האור במקומות שהגעת אליהם, קורנת ומדהימה. אתמול דין שאל אותי איך הייתי מתארת אותך וסיפרתי כמו שכתבתי לך אז, שאת היית אחד הסלעים היציבים היחידים בחיים הלא יציבים שלי, משהו שידעתי שאני תמיד אבל תמיד יכולה להתלות עליו גם כשאני עוזבת ויוצרת לעצמי עולם חדש. אבל את לא כאן עכשיו ואיבדתי קצת שיווי משקל. את חסרה לי מאוד ואני אוהבת אותך כל כך.


כפי שכבר כתבתי אני לא מתכוונת לסכם כלום, קצת מפתיע אותי שאני כבר יושבת בארץ הקודש כותבת על חווית ארבעת החודשים הראשונים. הכל מרגיש כמו חלום קצר וארוך בו-זמנית. אני זוכרת את השבוע הראשון שלי בסינגפור, הייתי מוכת הלם וג׳ט לג, הכל מסביבי עשה לי סחרורת, לא הצלחתי להבין מי נגד מי ומה עומד מולי. הכל היה מבולבל ולא ברור. ולאט לאט הכל התחיל להתבר לו, נהיה לי טוב, הבנתי את מי אני אוהבת יותר ואת מי פחות, מה עושה לי טוב ומה לא. למדתי כל כך הרבה בתקופה הקצרה הזאת, החל מאיך לעשות כביסה ועד לאיך לא לקחת דברים אישית מדי. התגברתי על מכשולים, יצרתי חברויות, כעסתי, שמחתי, ראיתי, חקרתי, גיליתי, למדתי ולמדתי. כן, אני חושבת שהמילה העיקרית שעולה לי בראש עכשיו היא למידה, זו חווית למידה לא רק בפן האקדמאי שלה.


תודה על ארבעה חודשים נפלאים סינגפור. נתראה עוד שלושה שבועות.
וכמובן חג חנוכה שמח לכולם, אוהבת אתכם וכל כך שמחה להיות סוף סוף בבית,
כליל

נ.ב- אצרף תמונות ממהלך החודש האחרון שלא כתבתי בו פוסט.

מדגמנים לפרסום של הפנימייה

מדגמנים לפרסום של הפנימייה 2.0

ארוחת ערב אצל אלה (שוויץ), תלמידת היום האהובה עליי

נסענו עם אוטובוס וגג נפתח לראות את האורות של כריסטמס
 ועצרנו לטייל במרינה ביי

שיעור אחרון לפני החופשה של מערכות סביבתיות-
משחקים משחקי קופסא

פיסטה לטינה או בעברית מסיבה לטינית

טיוטר גרופ- כמו כיתת מחנך

ערב קריוקי

אחד מבילויי יום שישי
סופגניות מארוחת חנוכה שאירגנתי


יום שישי, 6 בנובמבר 2015

המשכים


פוסט קצר על עוד כמה מסקנות וחוויות מהשבועות האחרונים.
אז אני כבר שבועיים בחזרה בסינגפור והחזרה ללימודים הייתה קשה. חבל לי לבאס מועמדים עתידיים של uwc, אבל אם תרצו או לא חלק גדול מהחוויה זה הלימודים (בעיקר במדינה כמו סינגפור שזה בערך דבר קדוש פה) ולי לפחות (כחו בעירבון מוגבל את מה שאני אומרת) הם קשים. היה לי קשה לצלול מיד בחזרה לאינטנסיביות של החיים בקולג׳ אחרי שבועיים של הפסקה, אבל שמחתי מאוד שהחלטתי לטייל ולא להישאר בחופשה בקולג׳. זה נתן לי זמן לעכל את החודשיים האחרונים בסינגפור, את החיים בקולג׳, המטרות לזמן הקרוב ועוד. שמחתי מאוד להכיר אנשים מהקמפוס השני וקצת להתאוורר ולפגוש אנשים חדשים אחרי חודשיים שהייתי מוקפת באותם אנשים.

כמה דברים מעניינים שהתרחשו בשבועיים האחרונים.
התחלנו להיפגש כל סופ״ש עם בוגר של uwc usa שעובד בועדת המיון הסינגפורית, וביחד איתו אנחנו מתכננים את מחנה המיון למועמדים הסינגפורים שייצגו את סינגפור ברחבי הקולג׳ים של uwc בעולם. אני מוצאת את המפגשים האלה מרתקים, זה ממש מעניין לראות ולהבין איך ממינים אנשים ומה הדרך לבחור בדיוק את האנשים המתאימים בעיקר לתכנית כמו uwc שממש אבל ממש אין לה type cast. משהו עוד מעניין שאנחנו צריכים להתמודד איתו בתהליך המיון של המועמדים הסינגפורים הוא משהו שנקרא להיות politicaly corect. באסיה כידוע לכם יש מנטליות שלהסתיר רגשות ולא באמת לחשוף את מה שאתה חושב/מרגיש וזה משהו ממש מורגש ונפוץ בסינגפור ובגלל זה מאוד קשה להכין פעילויות למחנה שבאמת יצליחו להוציא מהמועמדים את ה״אני האמיתי״ שלהם.

חוץ מזה, השבוע הגיע לקולג׳ בסינגפור שלבי דייויס שהוא אחד התורמים אם לא התורם הכי גדול של ה uwc. לשלבי דיוויס יש תכנית בה הוא מחלק מלגות לכל בוגרי uwc לשלל אוניברסיטאות בארה״ב והוא גם האדם שמשלם לכל הנציגים האמריקאים בכל הקולג׳ים של ה uwc בעולם. בשבילי זאת הייתה חוויה מאוד מלמדת לפגוש אותו, הוא בנאדם באמת מעורר השראה. האיש הזה הוא מיליונר אם לא מיליארדר שעשה את הכסף שלא עם הרבה מחשבה וחכמה אבל גם הרבה מזל ועם זאת הוא לא מתרבב, לא מתנשא ולפי הלבוש שלא בחיים לא תוכלו לנחש שהוא עשיר. זה בנאדם שבמקום להתעוור מכסף ורק להנות מעצם ההצלחה העצמית שלו, בחר בחירה לא מובנת מאליה לתרום מיליוני דולרים כל שנה לטובת ילדים שללא הכסף הזה לא יוכלו להמשיך את הלימודים שלהם. יש לי הערכה אדירה אליו והמפגש איתו באמת גרם לי לחשוב מה אני רוצה לעשות בעתיד. משפט אחד שנצרב לי היה כששלבי אמר: ״לא יזכרו אותך לפי כמות הכסף שהרווחת אלא לפי כמות המעשים הטובים שעשית״, אם כל הקיטש שבזה יש בזה הרבה מן האמת.

חוץ מזה, הייתה לנו שיחה ממש מעניינת באחת הארוחות ערב. זה מה שתמיד קורה פה, אתה בא לאכול ארוחת ערב, משהו שאמור לקחת רבע שעה ונשאר שעתיים רק כדי לדבר עם כולם. בברלי (איי מרשל) העלתה את הנושא שמלא אנשים בקולג׳ לוקחים את הרעיון של ה uwc בקטע ממש תיאורטי ושגוי. אנשים שבאים בגישה של ״ אנחנו נשנה את העולם״ וכזה, כשזה לא תמיד באמת פרקטי וכשזאת סתם הבטחת שווא. הטענה שלה הייתה שאם מישהו באמת רוצה לשנות את העולם באותה מידה במקום לדבר על זה הוא היה פשוט יכול לקום בבוקר ולהתחיל לעשות- כמו שהיא אמרה את זה "actions speak lowder than words" וזה ממש נכון. הרבה פעמים בייחוד פה, אנשים נקלעים לקלישאות והבטחות כשאם באמת אנחנו רוצים לגרום למשהו לקרות פשוט צריך לעשות אותו ולא לחכות למשיח. זה עניין של רצון טוב, מוטיבציה וניסיון ואז השמיים הם אפילו לא הגבול. אני יודעת שבעתיד אני באמת רוצה לעשות שינוי, שינוי אמיתי, עמוק שבאמת יעזור לאנשים, אבל כרגע אני לא יודעת איפה ובאמת חשוב לי להעביר שינוי ובגלל זה אני לא רצה ואומרת שאני ישנה את העולם רק כי אני לומדת בבית ספר שמעודד אותי לעשות שינוי לפי הערכים שאני דוגלת בהם. יש לי עוד זמן להבין, לעכל, ללמוד ולחוות עד שאני באמת אדע איפה אני רוצה לתרום ואיך. כרגע אני קשובה, חוקרת, מתעניינת, מגלה- כדי שכשהזמן יבוא השינוי שלי יהיה משפיע. משהו שלמדתי גם מהשיחה עם שלבי דייויס, עם כמה שאני לא מאמינה במזל וגורל וכל זה, הרבה פעמים זה פשוט עניין שלהיות במקום הנכון בזמן הנכון, לקלוט את הסיטואציה ולהפוך אותה להזדמנות אמיתית לשינוי. זה משהו שאני לומדת פה הרבה, אם אני רוצה לגרום למשהו לקרות אני פשוט צריכה לקום ולעשות אותו, הרבה מאוד מאיך שאנחנו חווים דברים תלוי בפרספקטיבה שלנו כמו שאספן (ארה״ב) אמרה לי אתמול, יש לי הרבה על מה להתלונן בחיים (ותאמינו לי שהחיים שלה לא היו ועדיין לא פשוטים) אבל אני פשוט בוחרת לספור את הדברים שהתברכתי בהם.

אסיים במשפט שעלה בקולג׳ בדיון על הפלות והאים צריך להפוך אותם לחוקיות בכל העולם: "when you give someone a right you also give them the right to be wrong".

זהו להיום,
מאחלת בהצלחה לכל מי שמגיש מועמדות עכשיו לקולג׳ים ונמצא בשיא מילוי הטפסים, כן זה קשה, ארוך ומתיש, אך זה לחלוטין שווה את זה.
שיהיה סופ״ש שקט ורגוע,
אוהבת המון המון,
כליל
כשהלכנו לצפות במשחק כדורגל של סינגפור נגד קמבודיה
מימין לשמאל- נייס (נמיביה), סאיף (גאינה), ניטה (לאוס), ריקה (הונגריה), טילה (הונגריה), אני, כרמן (הונדורס), ניאוני (מדגסקר), אניטן (ניגריה), פוטינן (קמבודיה), דדי (לאוס), ספה (סיירה לאון) וסוייבו (סנגל).

אני ולואיס (אל סלבדור/קוסטה ריקה)

מהחופשה כשטיילנו בסינגפור
אחד הסופש״ים פה בעודנו חוקרים את סינגפור
מימין לשמאל: שורה למעלה- שפין (פקיסטן/הונג קונג), עדיה (הודו/ויאטנם), סאיף (גאינה).
שורה מתחת- אנדרס (הונגריה), אני (אל אל ישראל), אניטן (ניגריה), יסה (הולנד), מיראיי (טורקיה) ולואיס (אל סלבדור/ קוסטה ריקה).
ארוחת הלאווין בקולג׳



יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

הגעתי לאסיה האמיתית

אז אם אתם תוהים מה פשר הכותרת הנה מגיעה התשובה. באוקטובר יש לנו חופשה של שבועיים בקולג' אותה נצלתי לטייל בקמבודיה.
אז אני כבר יותר משבוע בקמבודיה ובאמת שזו אסיה אחרת מסינגפור, באמת שיש לי פה כל כך הרבה רגעים קשים שאני מבינה עד כמה אני בבועה כל פעם מחדש. תפסתי את עצמי תמיד כילדת העולם הגדול, אזרחית גלובלית שיודעת וערה למה שקורה בעולם אבל ממש קיבלתי סטירה לפרצוף כשהגעתי לפה. קמבודיה היא מדינה ענייה כמו שלא ראיתי עד עכשיו, רק 20% מהאוכלוסייה הולכים לבתי ספר והרוב בכלל נופלים באמצע, הממשלה מושחתת ברמות אחרות והרשימה רק נמשכת ונמשכת. חוץ מזה, המדינה עצמה יפיפייה, מדינה שמשלבת בתוכה מלא מלא טבע וירוק ביחד עם מלא מקדשים בודהיסטים יפיפיים. הצטרפתי לקבוצה של ילדים מהקמפוס השני של ה uwc בסינגפור שהלכו ביחד עם קים שהיא קמבודית לטייל בקמבודיה. אז יום אחד טיילנו בהר מדהים עם מקדש על הפסגה ומפלים מדהימים וצפינו בשקיעה על סירה באגם והיה באמת מדהים אחר כך עוד יומיים הסתובבנו בעיר יפיפייה (כן מילה שחוזרת הרבה בפוסט) בשם siem reap ואחר כך נשארנו רק ארבע בנות לעוד שבוע של התנדבות בבית ספר בקמבודיה. הטיול הזה צפן בתוכו כל כך הרבה שוק תרבותי בשבילי. החל מזה שהמורה של כיתה א' היא בעצם תלמידה בכיתה י' כי אי אפשר למצוא מורים בקמבודיה, המורה של כיתה י' לא יודע שקנדה זה ביבשת אמריקה ושלמורה לאנגלית יש רמת אנגלית של ילד בכיתה א' בעירוני ח'. זה העלה לי הרבה שאלות כמו האם החינוך הזה בכלל שווה משהו עם הרמה שלו כל כך נמוכה? איך לממשלה לא אכפת שהתושבים לא מקבלים חינוך? וזה גרם לי להעריך את העובדה שאני חיה במדינה שמחייבת אותי ללכת לבית ספר בחוק ולקבל חינוך ואת העובדה שיש לי את ההזדמנות לקבל חינוך בינלאומי כמו שאני מקבלת עכשיו שחושף אותי לדברים חדשים.  אני רואה פה אנשים שבאמת נראים חסרי כיוון, ילדים שלא יודעים שיש דבר כזה שנקרא אוניברסיטה, ילדים שבחיים לא יצאו מהכפר שלהם וזה כל כך מוזר בשבילי. הכיתות לימוד פה ממש לא סימפטיות, והיינו צריכות ללמד את המורים איך מחפשים ערך בגוגל. אנשים פה לא גדלים כמו בישראל עם אינטרנט בבית שמאפשר להם ללמוד בעצמם ולהיחשף לדברים מחוץ למדינה שלהם, הם לא גדלים כמו בישראל עם חוק חינוך חובה או ממשלה מתפקדת (גם אם התפקוד שלה לפעמים שנוי במחלוקת), אין להם מועצה לשלום הילד שתדאג שילד בין חמש לא יעבוד עשר שעות ביום, אין להם אפשרות להצביע ולשנות באמת את העתיד שלהם כי תמיד אותו ראש ממשלה נבחר, אין להם הרבה דברים שאני קיבלתי רק בזכות העובדה שנולדתי למדינה מערבית. מצד שני זה גם גרם לי לחשוב למה תמיד מערבי מבחינתי זה יותר טוב, הרי גם הם חווים דברים בחיים שאני אף פעם לא אחווה. דיברתי קצת עם קים שקיבלה מלגה ל uwc בגיל שלוש עשרה ועכשיו היא בכיתה יב' והיא סיפרה לי שהפעם הראשונה שהיא ראתה מעלית היה בשדה תעופה בסינגפור ובשבילי זה היה שוק לשמוע את זה, אם אני חשבתי שלי היה שוק תרבותי להגיע למדינה כמו סינגפור אני לא יכולה לתאר לעצמי מה זה היה בשבילה.
זהו להיום, סליחה על האורך, אלו פשוט כמה מסקנות שחשוב לי לשתף.
אוהבת ומתגעגעת,
כליל
נ. ב- כשטיילנו בעיר יום אחד ניגש אלינו ילד וצעק משהו כמו אני לא רוצה כסף רק שתקנו לי חלב, ואז כשסרבנו הוא צעק עלינו "זו לא קמבודיה שלכם זו קמבודיה שלי" וזה משהו שנצרב אצלי ממש עמוק כי במקומות היותר מתוירים הייתה תחושה שהתיירים באים בגישה של פינת ליטוף כלפי המקומיים.

פרות שראינו מההפלגה בסירה
המפלים

צפינו בריקוד קמבודי

אני וקריסטין (נורווגיה) במפלים

שני ילדים בבית ספר צופים לראשונה במצגת

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

רחוקה מהארץ

אתמול אחותי הגיעה לביקור וזה ממש מקסים ומוזר גם יחד שהיא פה. מקסים כי באמת התגעגעתי ואני שמחה שהיא רואה איפה אני חיה וחווה איתי קמצוץ מהחוויות שלי פה. ומצד שני זה גם מוזר כי בניתי פה חיים ממש רחוק מהארץ, עם אנשים עם אנשים כל כך שונים ומגוונים, מין עולם כזה מאוד שונה ממה שהיה לי בארץ וכשפתאום שני העולומות מתנגשים זה קצת מוזר.

אבל האמת שהרגשתי צורך לכתוב בבלוג לא רק בגלל זה. אז כמו ישראלית טובה אני רשומה ל ynet ואני מקבלת את כל ההתראות לגבי כל הפיגועים שמתרחשים במקום היחיד שעד לפני חודשיים קראתי לו בית. ןזה קשה מאוד, זה מקשה וזה מעציב וזה מאכזב. ועוד יותר מזה, להיות רחוקה ממקור האש כתושבת ירושלים מרגיש מוזר, מרגיש לא טבעי. מוזר לי לשמוע על הכל רק בדיעבד ולא להיות חלק מזה. מוזר לי שהאנשים מסביבי לא חולקים איתי את אותה המנטליות של המקום המיוחד ממנו אני באה. אני באמת רוצה לשתף את הקהילה פה בקולג׳ על החוויות והתחושות שלי כאדם שבא ממקום כזה, אבל עדיין לא מצאתי את הבמה המתאימה.

אני גם מרגישה שנכון לכרגע אני עדיין נמצאת עמוק בכאב שלי מהאובדן של שירה שאני לא מסוגלת להכיל כאב של אחרים וזו הסיבה שהאירועים בארץ מרגישים לי כל כך מרוחקים.

קשה להיות רחוקה מהארץ, קשה אבל גם טוב. פתאום רואים הכל מנקודת מבט אחרת, פתאום חווים את זה שונה וזה מחזק ומתסכל בעת ובעונה אחת.

זהו להיום,
עכשיו בדיוק אנחנו יוצאים לחופשת חצי term ואני הולכת לבלות אותה בקמבודיה.
מאחלת ומקווה לימים טובים יותר, שקטים יותר, סובלניים יותר.
מי ייתן ולא נצטרך לחוות תקופות כאלו של שנאה, טרור ומוות.

מתגעגעת אליכם מאוד מאוד,
דואגת מאוד מאוד,
כליל

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

UN DAY

אז בפוסט הזה לא אלאה אתכם בפרטים ואכתוב רק על חוויה מסויימת אחת ומיוחדת ביותר.
ביום חמישי השבוע היה יום שנקרא UN DAY זהו יום שבו התלמידים באים לבית ספר בתלבושות הלאומיות שלהם ובערב יש מופע ענקי ומושקע של מלא ריקודים מכל העולם ודוכני אוכל. כל הכסף נתרם למחנה פליטים באוגנדה ולעוד שלל עמותות שבית הספר עובד איתם. אני השתפפתי בשלושה ריקודים: ארגנטינה, הונגריה ואיי פולקלנד ועזרתי בהכנת דוכן האוכל הישראלי והדוכן של עמותה שאני עובדת איתה בשם CASA DE AMIZADGE עמותה שעוזרת לילדי רחוב בברזיל לקבל חינוך. הערב היה פשוט מדהים, היה כל כך כיף לרקוד, להסתובב ופשוט להיות חלק מזה. עבדנו על המופע הזה כמעט חודשיים והוא באמת היה שווה את כל הזמן והמאמץ שהושקע בו.
 אני חושבת שתמונות ימחישו יותר טוב מה באמת התרחש אז במקום לכתוב פשוט אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

היום אחלנו ארוחה הונגרית קלאסית בסימן ניצחון לאחר שהעלנו את הריקוד ההונגרי ולא ביישנו את המסורת.

אנצל את הבמה לאחל לאמוש יומולדת שמח, רציתי לומר שאני אוהבת אותך המון המון ומתגעגעת מאוד! שולחת המון חיבוקים וחיזוקים מארץ הסינים.

אוהבת המונים,
כליל
נ.ב- עוד פחות משבוע אחותי תהיה בביקור בסינגפור!
הפנימיה ודריו
דוכן האוכל הישראלי
מימין לשמאל: אני, אליזבט (מזרח טימור), פטריק (ברזיל) וכרמן (הונדורס).
מימין לשמאל: אספן (ארה"ב), אני, בברלי (איי מרשל) ואוניניי (ניגריה).
ריקוד ארגנטינאי

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

ערב בינלאומי, ועידת שלום, אובך מאינדונזיה, יום כיפור ועוד...

אז שוב פעם הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועכשיו יש לי זמן לשבת ולכתוב כי התבטלו הלימודים היום.
אז אם אתם שואלים את עצמכם למה התבטלו הלימודים? התשובה לכך היא שכחודש בשנה, את סינגפור עוטף אובך מטורף שמגיע כתוצאה משריפת יערות באינדונזיה. בשבוע האחרון הרמה של הזיהום הגיעה לשלב מסוכן ולכן סגרו את בית ספר היום ואנחנו לא אמורים להיות יותר מכמה דקות ספורות ברצף בחוץ. זה קצת מעצבן כי כל הזמן יש ריח של עשן וכי למרות שביטלו את בית ספר כל המורים שלחו לנו עבודות לעשות כשיעורי בית.

בכל מקרה, אמשיך לספר את החוויות מאז הפעם הקודמת שכתבתי. אז באמת הלכתי לארוחת ראש השנה אצל נעמי ודויד בערב השני של החג, קצת הסתבכתי עם ההגעה אבל בסוף הגעתי, בהתחלה היה טיפה מוזר אבל בסופו של דבר ממש נהנתי. המשפחות היהודיות בסינגפור והקהילה בכלל ממש הדוקות שזה ממש מוזר אבל זה גם ממש מעניין לראות את זה. 
בסופ"ש אחרי זה אני ואספן (ארה"ב) הלכנו לאכול ארוחת ערב בבית של מרדכי (ילד יהודי מהשכבה שלנו) ואני כמעט 100% שהמשפחה שלו היא זו שתורמת את המלגה שלי. היה באמת כל כך כיף, הוא גר ביית פרטי ענק בסינגפור והאוכל היה ממש טוב ופשוט שמחתי ליצור קשר טוב גם עם תלמידי יום בבית ספר.

לפני שהגעתי לסינגפור ממש פחדתי מהעובדה שיש גם תלמידי יום בבית ספר ושזה יצור שתי קבוצות, אז להיות כנה, באמת יש שתי קבוצות וזה טבעי שיש אותן. ואם זה מטריד מישהו הקבוצה של הפנימיה היא באמת הטובה יותר כי מן הסתם העובדה שאנחנו חיים ביחד גורמת לנו להיות ממש קרובים אחד לשני. אבל למרות העובדה שיש שתי קבוצות יש הזדמנות להכיר תלמידי יום שרובם ממש נחמדים. כן יש כאלה סנובים ומפונקים אבל בכל בית ספר תמיד יהיו את האנשים שלא תתחברו אליהם וזה בסדר. 

ביום שבת האחרון היה את יום השלום הבינלאומי והכנו ועידה שלמה בקמפוס השני של הUWC בסינגפור. היה ממש מעניין וממש נהנתי לפגוש שוב את כל הילדים מהקמפוס השני. חוץ מזה השבוע היה יום כיפור ורוב התלמידים היהודים בבית ספר לא באו, אבל אני באתי לבית ספר ובכל זאת צמתי והאמת שה לא היה כל כך נורא. 

לאורך כל השבוע יש מלא מלא חזרות לריקודים שאנחנו הולכים להופיע איתם בסוף השבוע הבא, זה ממש אינטנסיבי אבל ממש כיף- יש מלא ריקודים כל כך מקצועיים שזה מדהים!

אתמול היה חג מוסלמי בקולג' אז קיבלנו חופש מהלימודים, בשלוש בצהריים כמה ילדים ביניהם אני התייצבנו במטבח והתחלנו לבשל אוכל מקניה, טורקיה ופקיסטן. באמת שהיה כל כך כיף והייתה אווירה מקסימה והאוכל היה פשוט מדהים. 

בנוסף לכל הדברים האלה היה לנו גם ערב בינלאומי שהוא ערב שמיועד רק לתלמידי הפנימיה ובו חולקים תרבויות. יש את זה שלוש פעמים בשנה, כל פעם יבשות אחרות.  הערב שבוע שעבר היה מיועד לאנשים מהודו ומאירופה. השתתפתי בריקוד מטורקיה שהיה ממש כיף והערב עצמו היה כל כיף. לפני הערב הזה היה משחק כזה שקוראים לו Passport Game  שהוא בעצם משחק שכל מדינה נותנת משימות שקשורות לתרבות שלה ועם אתה מצליחה אז אתה מקבל כאילו ויזה למדינה, אז היו מלא מלא משחקים מגניבים וגם היה מלא גלידה וזה היה פשוט כיף!

עד לכאן לעכשיו,
שיהיה חג סוכות שמח!
אוהבת ומתגעגעת,
כליל

ארוחת חג הביירם
מימין לשמאל אספן (ארה"ב), חואן אנטוניו (ג'מייקה),
סטלה (רואנדה), אניה (ארה"ב),
ניאוני (מדגסקר), אוניניי (ניגריה) ואני

Honduras Independence Day
אני בלבוש פקיסטני
 מימין לשמאל אספן (ארה"ב), עדיה (הודו), מיראיי (טורקיה) ואני

Passport Game

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

שנה טובה ומתוקה, סופ"ש באינדונזיה ועוד...

אז קודם כל רציתי לאחל לכולם שתהיה שנה טובה ומתוקה, שהשנה החדשה שתבוא עלינו תהיה מלאת חוויות, שמחה, אושר, אתגרים, שינויים וכל טוב. שנלמד להיות יותר סובלנים וסבלנים, יותר אוהבים משונאים, יותר דואגים ממקנאים, יותר שמחים מעצובים, יותר משוחררים מלחוצים, יותר רחמנים מעקנים ופשוט יותר אנחנו.

אנצל את הבמה לעוד דבר קטן, אם אתם מכירים תלמיד/ה כיתה י' שמעוניינים לקרוע את העולם, לראות חוויות חדשות, לצאת מהבועה, לפתוח את הראש, להיות אנשי העולם הגדול - UWC זו ההזדמנות שלכם!
התחילה ההרשמה לשנת 2016. מוזמנים ליצור איתי קשר בכל דרך אפשרית לכל שאלה שתרצו.

ועכשיו אחזור לחוויות הקולג', את ראש השנה האמת אני לא מתכוונת לחגוג בקולג', בערב ראש השנה הראשון הייתי בסופ"ש באינדונזיה ובערב השני (כן בסינגפור חוגגים פעמיים), אני הולכת לארוחת חג אצל נעמי ודויד, שני ילדים יהודיים מבית הספר שלי.
בכל מקרה, אז ביום שישי, יצאנו כל הפנימיה לסופ"ש באי מקסים בשם בינתן ששוכן כבערך שעתיים שייט מסינגפור. זאת הייתה הפעם הראשונה בשבילי שבאמת הלכתי לחופשת בטן גב, פשוט ישבנו שלושה ימים והיינו בבריכה ובים. אצרף תמונות כי אני מאמינה שזה בטח ימחיש את זה יותר טוב.
הטיול היה דרך נפלאה להכיר אנשים חדשים או אנשים ישנים יותר לעומק. זה מה שאני אוהבת בחוויה פה, היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש- אנשים שנראו לי שטחיים פתאום מוארים באור שונה, אנשים שחשבתי שאתחבר אליהם פתאום כבר לא נראים לי מעניינים יותר. והיופי בזה שהחוויה מאוד דינמית, זה בסדר יום אחד להסתובב עם מישהו מסיום ויום אחר כך בכלל לא לדבר איתו. אין פה התנהגות מצופה, כל אחד מתנהג בדרך שמתאימה לו וזה מה שיוצר את המגוון. חוץ מזה, החוויה הזאת מלמדת אותי כל יום מחדש על איך הדברים פה זה עניין של נקודת מבט וגישה, אם אתה בא למשהו בגישה חיובית זה גם יהיה כזה ולהפך. יותר מזה- בכל סיטואציה פה יש טוב ורע- היופי הוא להתמודד עם הרע ולחבק את הטוב.

הערה קצת לא קשורה שחשבתי לצרף, מאוד רציתי שהאדם שתורם לי את המלגה יעיין בבלוג, כי אני מרגישה שכשאני כותבת אני מצליחה להעביר דברים טוב יותר- לצערי התברר לי שהוא לא יכול לקרוא בעברית וטיפה חבל לי.

נחזור לסופ"ש-
 היו לי לאורך הסופ"ש כמה שיחות מעניינות עם כל מיני אנשים שונים. דיברתי עם מרווה מטורקיה שהיא אחד האנשים היותר מעניינים שיצא לי לפגוש פה, היא שכבה מעליי והיא כל כך מתוקה וחייכנית. היא שואלת אותי תמיד הרבה על הסכסוך אבל באמת מתוך מקום מתעניין, לא ממקום שמצהיר הצהרות, לא ממקום שמתיימר לדעת הכל- אלא מהמקום הכי פשוט של הרצון לשמוע סיפור אישי, לשמוע נקודת מבט.
בלילה השני, ישבנו על החוף עם כמה מה house parents שלנו, אחד מהם הוא בן לאדם ציוני והוא מכיר את ישראל, הוא סיפר לי על הביקור שלו בישראל ועל זה שהוא לא הספיק לבקר ב"יד ושם". ואז התגלגלה השיחה לדבר על היסטוריה ודת- ולמדתי כל כך הרבה דברים חדשים  כמו שהיפנים רצחו כעשר מיליון סינים במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד.

שנה נפלאה ומחזקת לכולם,
שלא נדע עוד רגעים קשים,
אוהבת אתכם תמיד ולתמיד,
כליל.




יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

שגרה (?)

אני מפרסמת הרבה פוסטים וזה אולי חופר לחלק מהקוראים, אבל זה על מנת גם לסדר לי את הראש כי כל שבוע פה גדוש בפעילויות כמו שנה, וגם לטובת ההורים וסבא וסבתא שמחכים בקוצר רוח כל פעם מחדש לסימן חיים מארץ הסינים.

אז מה היה לנו עד עכשיו? עוד שבוע מתיש עבר על כוחותינו. מאוד קשה לי לחזור אחורה ולהיזכר מה בדיוק עשיתי, ואני בעצם כבר לא זוכרת מה עשיתי אתמול אבל אשתדל מאוד להעביר את הדברים החשובים.

אז כדי שהפוסטים באמת יכתבו בסדר כרונולגי, אמשיך מהנקודה בה עצרתי בפוסט הקודם. אז בסופ"ש הקודם בדיוק לפני שבוע  כתבתי שהלכתי ביום שישי לארוחה אצל משפחה ישראלית ושזה לא היה בדיוק החוויה הכי מהנה שיש, אבל החלק הטוב הוא שאחרי שחזרתי לפנימיה פגשתי את אספן (ארה"ב) והיא אמרה לי כמה היא התגעגעה אליי, רק שתבינו את הסיטואציה, היא לא ראתה אותי בדיוק שלוש שעות, פשוט בדרך כלל אנחנו רגילות לבלות הרבה מהזמן שלנו ביחד. זה ממש חימם לי את הלב והראה לי שבזמן קצר הצלחתי ליצור חברויות טובות.
בכל מקרה, בסוף לא יצאתי לזמן איכות עם השותפות אבל במקום זה הלכתי עם כמה חברים לבוגיס שזה מין ה"שוק" של סינגפור והתחדשתי בעגיל באוזן.
באחד הערבים יצאנו שכבת יא' ויב' לאזור בסינגפור שקוראים לו הולנד ווילג' והיה באמת כיף, לאט לאט אני מרגישה שאני מתחילה להבין מי האנשים שאני רוצה להסתובב איתם ומי פחות. פגשתי שם גם ילדה ממש חמודה מאיסט קמפוס (הקמפוס השני של הUWC בסינגפור) עליה אספר בהמשך הפוסט.

דברים מיוחדים שעשיתי השבוע חוץ מללמוד, נרשמתי לפעילויות שאני הולכת לעשות השנה והם:
התנדבות- אני הולכת לפגוש ילדים ממצב סוציואקונומי נמוך בסינגפור ולשחק איתם בזמן שההורים שלהם בעבודה. משמעותי זה לא נשמע אבל אני מקווה שאוכל להפוך את זה למשמעותי.
ספורט- אני הולכת לעשות יוגה ופיטנס וכנראה גם אומנויות לחימה.
פעילויות אחרות- IFP, שזו פעילות בה אנשים מהקולג' מקימים ועידה בנושא שלום בנוגע לסכסוכים באסיה. בסוף השנה נטוס לאחד הסכסוכים שעסקנו בהם כמו טימור לסטה, תאילנד או סרי לנקה.

יותר מזה, אני עושה גם פעילויות לא רשמיות, עוד מעט יש ערב בקולג' שנקרא UN NIGHT ובו יש ריקודים ואוכל מכל העולם, אני הולכת לרקוד בריקודים מארגנטינה, איי פולקלנד והונגריה. התחלנו כבר לעשות חזרות וזה פשוט מדהים. חוץ מזה כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם הולך להיות דוכן אוכל ישראלי אותו מארגנים היהודים בקולג', והכסף שנאסף הולך לתרומה. בישראל התנדבתי בארגון בשם SACH או בעברית, הצל ליבו של ילד, בו מביאים ילדים ממדינות מתפתחות לניתוחי לב מצילי חיים בישראל ומאוד רציתי שהכסף שנאסוף יתרם לארגון הזה. הבעיה היחידה שהמורה שאחאית על העברת הכספים היא לא אוהדת גדולה ולמרות שכתבתי מכתב ארוך על זה שאין שום היבט פוליטי בלשלוח את הכסף לארגון לא נראה לי שזה יצא לפועל, אבל השבוע אפגש איתה ונראה מה אפשר לעשות בנידון.

אתמול הלכתי לים, בסינגפור עצמה אין ממש חופים לרחצה אז כשרוצים ללכת לים הולכים לסנטוסה שזה אי צמוד, זה נשמע אולי טירחה לנסוע עד אי קרוב אבל זה עניין של אוטובוס ורכבל ומגיעים. במקרה פגשנו בדרך אנשים מאיסט קמפוס וביניהם אותה ילדה שדיברתי עליה קודם, קוראים לה פאולה והיא מספרד. דיברתי איתה הרבה בדרך לשם והיא אחד האנשים היותר עמוקים שיצא לי לפגוש עד עכשיו בחווית הUWC שלי. פגשתי שם גם את גויה שהיא מהולנד ודרך אגב היא גם יהודייה- היא הייתה בקורס קיץ קצר של הUWC בבוסניה ופגשה שם את ירדן שהיא ישראלית שסיימה הרגע את הקולג' בהודו וזה ממש הצחיק אותי לחשוב עד כמה העולם קטן.
בכל מקרה ממש שמחתי שהלכתי לזה ושיצא לי לפגוש עוד אנשים מהקמפוס השני.

כמה דברים אקראיים שקרו השבוע, לנייס מנמיביה היה יומולדת 19 ובמקום ללמוד הלכתי לקנות מצרכים לעוגה ואפיתי לו עוגה ביחד עם עוד כמה ילדים, מה שגרם לכך שכולנו רק התחלנו ללמוד בשתים עשרה בלילה ואז הייתי עייפה למחרת אבל לאט לאט אני גם אלמד איך מאזנים את הכל.
הייתה פגישה לכל התלמידים בשכבה שלי שהגיעו דרך הוועדות הלאומיות על מלגה עם מנהל בית הספר והשיחה הזאת לדעתי הייתה חיונית והיא ממש פתחה לי את הראש. הוא אמר משהו על זה שצריך לתת צ'אנס גם לתלמידי יום להוכיח את עצמם, חלק מהם באמת יהיו ילדים מפונקים וחסרי איכפתיות אבל אחרים יהיו מדהימים ודרוכים לחוות את החוויה, ואם אנחנו תופסים את עצמנו יותר UWC מהם אז אנחנו אלה שצריכים להיות פתוחים להכיר אותם ולא לשפוט מראש. וזה נכון, וזה מה שאני אוהבת בבית ספר הזה, הסיבה העקרית שהגשתי מועמדות לUWC זה כי באמת רציתי לנפץ לעצמי את הבועה, רציתי לראות עולם, תרבויות ודברים שונים ממה שהכרתי ואיך שאני רואה את זה אם הייתי נוסעת לכל קולג' אחר הייתי פשוט מכניסה את עצמי לבועה חדשה, ופה לא כל הילדים עברו תהליך מיון כדי להגיע חלק מהם באמת סתם מעצבנים וחסרי רגישות, אבל אלה החיים האמיתיים, אם תרצו או לא, לא תמיד כולם יהיו נחמדים אליכם, לא תמיד כולם יקבלו את הדעות שלכם באהדה, לא תמיד יכבדו אתכם אבל ככה זה.

אני לא יודעת אם כבר כתבתי את זה או לא, אבל פשוט התאהבתי בחיי הפנימיה, אני כל כך אוהבת לגור עם שותפות, לאכול ארוחות עם כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים, ללכת לבלות בשישי בערב וכמעט לאחר לשעת העוצר, ללכת לאכול בחוץ במקום שנראה מפתה ואז לגלות שארוחה עולה 13$ וזה יותר מדי בשביל תלמיד על מלגה ולסיים באכילה במקדונלדס, ללכת לבריכה בעשר בלילה ולחזור בריצה כי פתאום התחיל לרדת גשם, להירדם בחדר המשותף של כולם ולצאת עם מיליון תמונות מביכות, לעשות כביסה ולגלות שאם שמים את הכביסה במייבש ליותר מחצי השעה החולצות בית ספר חוזרות בגודל שמתאים לתלמיד כיתה א', להישאר ערה עד שתים עשרה בלילה כי לילד מסיירה לאון יש יומולדת ולחבק אותו כשהוא בוכה מהתרגשות והרשימה לא נגמרת...

עמכם הסליחה על האורך של הפוסט, אלמד לצמצם עם הזמן,
שלכם לתמיד,
כליל
נ.ב- בקרוב יש לנו חופשת אוקטובר של שבועיים ואני מתכננת טיול לאנשהו באסיה כנראה קמבודיה או ויאטנם וגם אחותי מגיעה לביקור!
השותפות

העגיל החדש

אחרי יום מפרך בבית ספר-
עם כרמן (הונדורס) ופטריק (ברזיל).

הנוף בשיעור ביולוגיה-
לפחות יש משהו אחד טוב בזה.

אוניניי (ניגריה) ואני עם התוצר המוגמר.

אופים עוגה לנייס- מימין לשמאל-
כרמן (הונדורס), אני, אוניניי (ניגריה), אספן (ארה"ב) ולואיס (אל סלבדור)

פגישה עם המנהל

חוף הים בסנטוסה, שלא תבינו לא נכון- אין פה טבע,
זה מלאכותי

בילויי יום שישי- מימין לשמאל-
קלאודיו (סלובקיה), אאחוניה (השותפה מאורוגוואי), אספן (ארה"ב),
בברלי (איי מרשל), אוניניי (ניגריה), אני וסאיף (גאינה).

מוטו חדש לחיים-
פוסטר שתלוי בבית ספר.




יום שישי, 21 באוגוסט 2015

שבוע ראשון ללימודים

אז כפי שהכותרת מספרת שרדתי שבוע ראשון ללימודים ולאט לאט אני מתחילה להתאקלם. ציפיתי שהלימודים יהיו קשים, אפילו קשים מאוד והקושי אפילו עקף את הציפיות שלי לצערי. כן, לצערי אני חייבת לבאס את כל הזירו יירס העתידיים ולומר, חווית ה-UWC היא לא רק מסיבות וכיף אלא גם יש לימודים והרבה מזה.  אני אגיד יותר מזה, לא כי אני רוצה לבאס אלא פשוט להוריד אנשים לקרקע, קשה פה, לא תמיד קל ולא תמיד פשוט, ההתמודדות פה היא לא פשוטה לחלוטין, עם זאת יש רגעים מדהימים, משכרים ובלתי נשכחים ומגמדים את כל הרגעים הקשים. אבל היופי של החוויה הזאת זה שהיא מורכבת מהכל ביחד.
בדיוק חזרתי עכשיו מלאכול ארוחת שישי אצל משפחה ישראלית והאמת שלא כל כך נהניתי. הילדים שלהם היו קטנים ממני בשנה מבחינת גיל אבל זה הרגיש כאילו הם קטנים ממני ביובלים מבחינת בגרות, אני ממש לא אומרת את זה ממקום מתנשא, ואני אפילו לא מנסה להקטין אותם, זה פשוט עניין של חוויות שעברתי ואני עוברת שמעצבות אותי ומבגרות אותי מיום ליום כמו העובדה שבגיל 15 עזבתי את הבית למדינה רחוקה ומשונה במזרח הרחוק. לפעמים העובדה שהחלטתי לנסוע ושאני פה נראית לי כל כך מובנת מאליה ואני כל פעם מופתעת מהשאלה כששואלים אותי  "אבל למה לבד? ", " מה לא טוב לך בבית? " ואז אני נזכרת שהבחירה שעשיתי ממש לא מובנת מאליה לרוב האנשים ובאופן כללי בכלל, וזה מחזיר אותי למציאות, כי אני מוקפת באנשים שעשו את אותה בחירה כמוני ולאט לאט זה נראה לי נורמלי.
בכל מקרה יש רגעים שאני נתקפת געגועים הביתה, לא רק לחברים ולמשפחה אלא גם לישראל, למנטליות הישראלית. לדוגמה, היום בשיעור פסיכולוגיה המורה נתנה לנו שיעורי בית לשבור נורמה חברתית, ונתנה כדוגמה למשהו שאפשר לעשות את זה שבמקום לחכות בתור אז שנעקוף אותו. וזה ממש הצחיק אותי כי בסינגפור הכל מסודר ומאורגן ובישראל מעטים האנשים שבכל שנותם על האדמה לא עקפו ולא פעם אחת בתור.
בכל מקרה בנוגע לשיעורים, המקצועות שבחרתי הם:
רמה גבוהה- פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנגלית.
רמה נמוכה- עברית, מערכות סביבתיות וחברה ומתמטיקה.
בינתיים המקצוע האהוב עליי זה מערכות סביבתיות כי המורים פשוט מדהימים וזה אשכרה רלוונטי לחיים שלי. המקצוע הקשה ביותר זה ביולוגיה שכבר כמעט שבר אותי בשבוע הראשון וחשבתי להחליף אותו, פשוט כי המינוח באנגלית כל כך קשה לי והמורה מדברת מהר עם מבטא אירי.
יותר מזה שאר המקצועות סבירים, פסיכולוגיה נוטה לשעמם מדי פעם אבל זה ישתפר, מתמטיקה המורה טובה אז אני מסתדרת, עברית זה ממש דפוק כי המורה לא מבינה עברית אבל אשכרה צריך להשקיע בשיעור בניגוד לציפיות שלי ואנגלית המורה לא מפסיקה לדבר.
חוץ מזה יש לי tutor group שזה כמו מחנך וזה נחמד כי ככה מכירים ילדים בבית ספר.
זהו לבינתיים,
מחר אני כנראה הולכת עם השותפות לחדר לזמן איכות ובערב כל השכבה שלנו והשכבה מעלינו יוצאים וסוף סוף יש קצת זמן בסופ"ש לסדר את הראש להשלים לימודים ולנוח.
שיהיה לכולם סופ"ש שמח,
אוהבת אתכם ומלאת געגועים,
כליל
נ.ב - פגשתי עוד תלמידה יהודיה בבית ספר ובun night שזה ערב בינלאומי כזה אנחנו עושות דוכן של אוכל ישראלי.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

יומולדת, שבוע הכנה ושלל חוויות




אז לא כתבתי הרבה זמן לווא דווקא כי לא רציתי פשוט המחשב שלי די נדפק ולא היה לי אפשרות לכתוב במקום אחר בעברית. אז עכשיו אני אנסה לדחוס מלא דברים לפוסט אחד. אם אין לכם כוח לקרוא את זה פשוט תרדו לתמונות.

מחר מתחילים הלימודים והאמת שאני סופר לחוצה כי אני ממש מפחדת על האנגלית שלי, כמעט כולם, גם תלמידי יום וגם פנימיה למדו באנגלית גם במדינות המקור שלהם ולי הולך להיות תהליך הסתגלות ארוך. נוסף לזה גם הקמפוס ממש ענק מה שיגרום למלא איחורים לשיעורים אבל אני אשתדל להסתגל מהר והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת העבודה הקשה.
בכל מקרה השבוע האחרון היה מין שבוע הכנה כזה, שבערך נקלוט מזה חיי פנימיה.
היה באמת עמוס, לא היה רגע דל, פשוט רצנו ממקום למקום ולא היה שנייה לנשום. כן הספקתי לעשות כמה שיחות סקייפ עם הבית וזה עשה לי באמת טוב על הלב. האמת שלא הרגשתי עדיין געגועים הביתה אבל אני בטוחה שהם עוד יגיעו, מה שכן לפעמים יש רגעים כאלה שהכל כל כך רועש וכולם נמצאים בכל מקום ודווקא אז יש נטייה להרגיש לבד, דווקא כשיש כל כך הרבה אנשים מאוד קשה למצוא מקום וזה גורם לתחושה קשה, וברגעים האלה אני ממש מתגעגעת לחברים ולמשפחה בבית ובעיקר לשירה, כי כשאני חושבת עליה ואני מבינה שהיא לא תחזור זה כואב לי לא רק כאב מנטלי אלא ממש פיזי.
בכל מקרה, אני משתדלת לא להיקלע לרגעים האלה כי אני באמת נהנת וטוב לי, פשוט חייבים להיות רגעים כאלה שמרגישים בהם לא טוב כדי שאני אדע להעריך את הטוב. וזה גם גורם לי להעריך את הבית שכרגע נמצא במרחק אלפי מיילים ממני, זה מראה לי עד כמה בניתי בסיס חזק בישראל ואיך מצאתי את המקום שלי בארץ. אומרים שהחוויה של ה UWC מרסקת אותך לחתיכות וגורמת לך לבנות את עצמך מחדש, אני מקווה שבמקרה שלי הבנייה המחודשת תהיה טובה יותר, חזקה יותר, איכותית יותר ואמיתית יותר.

הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי לסינגפור זה שנוהגים לכנות את סינגפור "מיני דיסנילנד" והאמת שאחרי שבוע פה באמת מרגישים ככה. הכל יעיל מאוד אפילו מדי, הכל מסודר ומאורגן, אין מקום לטעויות על הכל חשבו מראש. אני לא כותבת את זה כדי להשפיל את ישראל ולפאר את סינגפור אלא להפך, לפעמים זה גורם לסינגפור להיות מקום מצועצע, אפילו מזויף מדי פעם כשבשראל הכל אולי מסובך ומורכב יותר אבל גם אמיתי ועמוק יותר.

בכל מקרה, מארועי השבוע, היה לנו משחק גיבוש שהיה מין מסלול מכשולים בתוך בוץ והיו מלא משימות ויצאתי חבולה ושרוטה, היה לנו מין פעילות כזאת שהיא כמו המרוץ למיליון רק לא בדיוק עם מלא משימות כמו לאכול דוריאן שזה בערך הדבר הכי דוחה שקיים, לרקוד אחרי אנשים ברחוב ועוד מלא דברים, בנוסף לכל הדברים הרשמיים של הבית ספר יש פה גם רגעים שמרגע לרגע הופכים להיות כביכול שגרתיים וחשוב לי להזכיר לעצמי עד כמה זה לא רגיל כמו העובדה שאני אוכלת ארוחת צהריים עם אנשים מיבשות שונות משלי, העובדה שהרגע חזרתי מלראות ריקוד הודי ולנסות לרקוד ריקוד מנמיביה ועוד הרבה הרבה דברים. האפשרויות פה הן בלתי פוסקות ולפעמים זה מבלבל אבל גם מדהים ומשגע.

בכל מקרה כתבתי את הפוסט הזה במלא שלבים כי כל פעם הלכתי לעשות משהו אחר אז אני מסיימת אותו כאן כי מחר יום ראשון ללימודים ואני אשכרה באמת צריכה לישון, אז אני פשוט מצרפת תמונות.

אוהבת אתכם תמיד ולתמיד,
כליל

נ.ב- קיבלנו פאקינג מק בוקים (כאילו הלפטופ של אפל)!!!!!
ושכחתי לציין שחגגתי גם יומלדת 16 ואצרף תמונות אולי לפוסט הבא.


מהמרוץ למיליון-
פירמידה אנושית

רוצים להרוג אותנו פה-
טועמים דוריאן

החדר שלי לאחר ביקור קצר באיקאה
אני יודעת שהתמונה הפוכה, תתמודדו.

מימין לשמאל-
אספן (ארה"ב), מיראיי (טורקיה), אני ובברלי (איי מרשל).

ממסיבת הפרידה ממני מימין לשמאל-
אני, שירי ויהלי


נבחרת UWC ישראל 2015-2017