רחוקה מהארץ

אתמול אחותי הגיעה לביקור וזה ממש מקסים ומוזר גם יחד שהיא פה. מקסים כי באמת התגעגעתי ואני שמחה שהיא רואה איפה אני חיה וחווה איתי קמצוץ מהחוויות שלי פה. ומצד שני זה גם מוזר כי בניתי פה חיים ממש רחוק מהארץ, עם אנשים עם אנשים כל כך שונים ומגוונים, מין עולם כזה מאוד שונה ממה שהיה לי בארץ וכשפתאום שני העולומות מתנגשים זה קצת מוזר.

אבל האמת שהרגשתי צורך לכתוב בבלוג לא רק בגלל זה. אז כמו ישראלית טובה אני רשומה ל ynet ואני מקבלת את כל ההתראות לגבי כל הפיגועים שמתרחשים במקום היחיד שעד לפני חודשיים קראתי לו בית. ןזה קשה מאוד, זה מקשה וזה מעציב וזה מאכזב. ועוד יותר מזה, להיות רחוקה ממקור האש כתושבת ירושלים מרגיש מוזר, מרגיש לא טבעי. מוזר לי לשמוע על הכל רק בדיעבד ולא להיות חלק מזה. מוזר לי שהאנשים מסביבי לא חולקים איתי את אותה המנטליות של המקום המיוחד ממנו אני באה. אני באמת רוצה לשתף את הקהילה פה בקולג׳ על החוויות והתחושות שלי כאדם שבא ממקום כזה, אבל עדיין לא מצאתי את הבמה המתאימה.

אני גם מרגישה שנכון לכרגע אני עדיין נמצאת עמוק בכאב שלי מהאובדן של שירה שאני לא מסוגלת להכיל כאב של אחרים וזו הסיבה שהאירועים בארץ מרגישים לי כל כך מרוחקים.

קשה להיות רחוקה מהארץ, קשה אבל גם טוב. פתאום רואים הכל מנקודת מבט אחרת, פתאום חווים את זה שונה וזה מחזק ומתסכל בעת ובעונה אחת.

זהו להיום,
עכשיו בדיוק אנחנו יוצאים לחופשת חצי term ואני הולכת לבלות אותה בקמבודיה.
מאחלת ומקווה לימים טובים יותר, שקטים יותר, סובלניים יותר.
מי ייתן ולא נצטרך לחוות תקופות כאלו של שנאה, טרור ומוות.

מתגעגעת אליכם מאוד מאוד,
דואגת מאוד מאוד,
כליל