יש לי תחושה שעברו חיים שלמים בכמה חודשים אחרונים. בקושי הספקתי למצמץ ואני כבר במקום אחר ושונה בתכלית וכמה מים עברו בנהר את זה אני באמת אף פעם לא אצליח להבין. אני מתחילה לקבל את זה שככה זה פשוט, יש רגעים טובים של אושר צרוף ומיד אחריהם יכולים להיות רגעים כל כך קשים שאתה מרגיש שאתה מתחכך בקרקעית ורוב הרגעים הם רגעי ביניים. רגעים כאלה שהכל מרגיש באמצע, לא פה ולא שם. התקופה האחרונה הייתה מהקשים שחוויתי אם לא הקשה ביותר. עברתי פרידה נוראית שהרגישה כמו ניתוח לב פתוח והעולם המשוגע שנקרה בדרכי כולנו לא עזר לכך. תקופה מלאה בבלבול, בריקנות ובהרבה הרבה מחשבות. אני מתחילה להבין עד כמה כולנו, כולל אני כמובן, מפחדים מלחשוב, זה פשוט הורג אותנו מבפנים, מכלה כל תחושת ביטחון שיצרנו לעצמנו. אנחנו לא בנויים לזמן פנוי ובעיקר לחיים ללא הסחות דעת. אנחנו חייבים שגרה וכשמשהו או מישהו מערערים על האיזון הדק שהצלחנו להשיג בחיים כבר אין ימין ואין שמאל אין צפון ואין דרום יש רק כאוס מוחלט, כאוס והרבה תסכול.
וכשאני מנסה לקחת את הצד החיובי מכל הדברים עולה בי כל פעם שיר שלמדתי במכינה ופוגש אותי כמעט בכל צומת דרכים.
