יום שני, 21 בספטמבר 2020

הרהורים בזמן מגיפה

 יש לי תחושה שעברו חיים שלמים בכמה חודשים אחרונים. בקושי הספקתי למצמץ ואני כבר במקום אחר ושונה בתכלית וכמה מים עברו בנהר את זה אני באמת אף פעם לא אצליח להבין. אני מתחילה לקבל את זה שככה זה פשוט, יש רגעים טובים של אושר צרוף ומיד אחריהם יכולים להיות רגעים כל כך קשים שאתה מרגיש שאתה מתחכך בקרקעית ורוב הרגעים הם רגעי ביניים. רגעים כאלה שהכל מרגיש באמצע, לא פה ולא שם. התקופה האחרונה הייתה מהקשים שחוויתי אם לא הקשה ביותר. עברתי פרידה נוראית שהרגישה כמו ניתוח לב פתוח והעולם המשוגע שנקרה בדרכי כולנו לא עזר לכך. תקופה מלאה בבלבול, בריקנות ובהרבה הרבה מחשבות. אני מתחילה להבין עד כמה כולנו, כולל אני כמובן, מפחדים מלחשוב, זה פשוט הורג אותנו מבפנים, מכלה כל תחושת ביטחון שיצרנו לעצמנו. אנחנו לא בנויים לזמן פנוי ובעיקר לחיים ללא הסחות דעת. אנחנו חייבים שגרה וכשמשהו או מישהו מערערים על האיזון הדק שהצלחנו להשיג בחיים כבר אין ימין ואין שמאל אין צפון ואין דרום יש רק כאוס מוחלט, כאוס והרבה תסכול. 

וכשאני מנסה לקחת את הצד החיובי מכל הדברים עולה בי כל פעם שיר שלמדתי במכינה ופוגש אותי כמעט בכל צומת דרכים. 


דיוק הכאב וטשטוש האושר/ יהודה עמיחי

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

והלוואי ונמצא כולנו את המילים המדויקות לתאר את הטוב שעוטף אותנו ולא רק לדייק לעצמנו את כל הרע שאנחנו מרגישים בתקופות כאלה. יש הרבה הרבה טוב גם בלי צורך לבטל את הרע או לגמד אותו, כל מה שצריך זה לאהוב את הקושי ולחבק אותו חזק חזק ולקבל בהבנה את זה שרק דרך הסדקים אור נכנס. וכשהוא נכנס לתת לו להיות, פשוט להיות. 


נ.ב- פוסט מוזר קצת אבל מתאר את התחושות הנוכחיות שלי ובכנות מאוד מפחיד לפרסם משהו כל כך אמיתי ופתוח עם זאת אני מקווה שהמילים ימצאו את דרכם לאנשים שזקוקים להם ביניהם גם אני.