"זכרו, זאת הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות...": יומולדת, שבוע הכנה ושלל חוויות

אז לא כתבתי הרבה זמן לווא דווקא כי לא רציתי פשוט המחשב שלי די נדפק ולא היה לי אפשרות לכתוב במקום אחר בעברית. אז עכשיו אני אנסה לדחוס מלא דברים לפוסט אחד. אם אין לכם כוח לקרוא את זה פשוט תרדו לתמונות.

מחר מתחילים הלימודים והאמת שאני סופר לחוצה כי אני ממש מפחדת על האנגלית שלי, כמעט כולם, גם תלמידי יום וגם פנימיה למדו באנגלית גם במדינות המקור שלהם ולי הולך להיות תהליך הסתגלות ארוך. נוסף לזה גם הקמפוס ממש ענק מה שיגרום למלא איחורים לשיעורים אבל אני אשתדל להסתגל מהר והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת העבודה הקשה.
בכל מקרה השבוע האחרון היה מין שבוע הכנה כזה, שבערך נקלוט מזה חיי פנימיה.
היה באמת עמוס, לא היה רגע דל, פשוט רצנו ממקום למקום ולא היה שנייה לנשום. כן הספקתי לעשות כמה שיחות סקייפ עם הבית וזה עשה לי באמת טוב על הלב. האמת שלא הרגשתי עדיין געגועים הביתה אבל אני בטוחה שהם עוד יגיעו, מה שכן לפעמים יש רגעים כאלה שהכל כל כך רועש וכולם נמצאים בכל מקום ודווקא אז יש נטייה להרגיש לבד, דווקא כשיש כל כך הרבה אנשים מאוד קשה למצוא מקום וזה גורם לתחושה קשה, וברגעים האלה אני ממש מתגעגעת לחברים ולמשפחה בבית ובעיקר לשירה, כי כשאני חושבת עליה ואני מבינה שהיא לא תחזור זה כואב לי לא רק כאב מנטלי אלא ממש פיזי.
בכל מקרה, אני משתדלת לא להיקלע לרגעים האלה כי אני באמת נהנת וטוב לי, פשוט חייבים להיות רגעים כאלה שמרגישים בהם לא טוב כדי שאני אדע להעריך את הטוב. וזה גם גורם לי להעריך את הבית שכרגע נמצא במרחק אלפי מיילים ממני, זה מראה לי עד כמה בניתי בסיס חזק בישראל ואיך מצאתי את המקום שלי בארץ. אומרים שהחוויה של ה UWC מרסקת אותך לחתיכות וגורמת לך לבנות את עצמך מחדש, אני מקווה שבמקרה שלי הבנייה המחודשת תהיה טובה יותר, חזקה יותר, איכותית יותר ואמיתית יותר.

הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי לסינגפור זה שנוהגים לכנות את סינגפור "מיני דיסנילנד" והאמת שאחרי שבוע פה באמת מרגישים ככה. הכל יעיל מאוד אפילו מדי, הכל מסודר ומאורגן, אין מקום לטעויות על הכל חשבו מראש. אני לא כותבת את זה כדי להשפיל את ישראל ולפאר את סינגפור אלא להפך, לפעמים זה גורם לסינגפור להיות מקום מצועצע, אפילו מזויף מדי פעם כשבשראל הכל אולי מסובך ומורכב יותר אבל גם אמיתי ועמוק יותר.

בכל מקרה, מארועי השבוע, היה לנו משחק גיבוש שהיה מין מסלול מכשולים בתוך בוץ והיו מלא משימות ויצאתי חבולה ושרוטה, היה לנו מין פעילות כזאת שהיא כמו המרוץ למיליון רק לא בדיוק עם מלא משימות כמו לאכול דוריאן שזה בערך הדבר הכי דוחה שקיים, לרקוד אחרי אנשים ברחוב ועוד מלא דברים, בנוסף לכל הדברים הרשמיים של הבית ספר יש פה גם רגעים שמרגע לרגע הופכים להיות כביכול שגרתיים וחשוב לי להזכיר לעצמי עד כמה זה לא רגיל כמו העובדה שאני אוכלת ארוחת צהריים עם אנשים מיבשות שונות משלי, העובדה שהרגע חזרתי מלראות ריקוד הודי ולנסות לרקוד ריקוד מנמיביה ועוד הרבה הרבה דברים. האפשרויות פה הן בלתי פוסקות ולפעמים זה מבלבל אבל גם מדהים ומשגע.

בכל מקרה כתבתי את הפוסט הזה במלא שלבים כי כל פעם הלכתי לעשות משהו אחר אז אני מסיימת אותו כאן כי מחר יום ראשון ללימודים ואני אשכרה באמת צריכה לישון, אז אני פשוט מצרפת תמונות.

אוהבת אתכם תמיד ולתמיד,
כליל

נ.ב- קיבלנו פאקינג מק בוקים (כאילו הלפטופ של אפל)!!!!!
ושכחתי לציין שחגגתי גם יומלדת 16 ואצרף תמונות אולי לפוסט הבא.