עדכון לא חשוב ולא מתבקש

באופן מפתיע כנראה שהיום הוא היום שבו אני מחיה את הבלוג שלי ומעלה אותו מהמתים. זה לא תאריך מיוחד או משהו, אני פשוט למעשה יושבת בבית עם רשימת TO DO LIST אימתנית ואין זמן טוב יותר מלכתוב בבלוג כמו זמן שבו אני מעוניינת להכחיש כל דבר אחר שראוי שאני אעשה בזמן הזה. כבר שנה שלמה שאני מתכננת לחזור לכתוב בבלוג באיזשהי מתכונת כזו או אחרת והמוזה טרם נחתה עליי, גם כרגע היא עוד לא הגיחה. עדיין, החלטתי שלא יהיה זמן מושלם וכדאי שפשוט אכנס ואתחיל להקליד.

הפוסט האחרון שלי כאן הוא מ-2021, מהקיץ לפני שהתחלתי את התואר הראשון, והמון המון השתנה בזמן הזה. קודם כל, ככל שהשנים עוברות הפלטפורמה הזו של גוגל בלוגס נהיית פחות ופחות רלוונטית (אולי בצדק) אבל אני כמו בומרית טובה מתעקשת להיאחז בה. כיום רוב הילדים שמתמיינים ליודבליוסי שמעו על התוכנית מהרשתות ובייחוד מהטיקטוק! תם העידן שבו נגשו אליי אנשים שלא הכרתי וסיפרו לי שהם קראו את הבלוג שלי (כן כן זה קרה פעם או פעמיים תאמינו או לא). 

אז אכן הרבה הרבה מים עברו בנהר, סיימתי מאז הפוסט הזה תואר ראשון באוניברסיטה העברית בפסיכולוגיה ויחסים בינלאומיים. כבר די מתחילת התואר הבנתי שאני אוהבת להיות סטודנטית ושאני אוהבת לשאול שאלות ולחפש להן תשובות וגם שמאוד כיף לחיות בצורה מסודרת שיש סמסטר שמתחיל ונגמר וחופשה באמצע וכו׳. התחלתי לאורך התואר להתאהב ממש בממשק שבין פסיכולוגיה וסוציולוגיה למדעי המדינה והבנתי שאני רוצה להבין בזה עוד. אחרי התואר הראשון, כיאה לבנאדם המתלבט שאני, על אף שדי ידעתי שארצה להמשיך באקדמיה, לקחתי הפסקה של שנה, הייתי בחו״ל די הרבה והתחלתי לעבוד בסידס (כן כן אותו מחנה קיץ שהייתי בו בקיץ של כיתה ט׳ והיה מאוד מאוד משמעותי עבורי). מאז חזרתי באוקטובר האחרון לאוניברסיטה לעשות תואר שני, אני עדיין עובדת בסידס ואני מתכננת להמשיך לדוקטורט ובתקווה למצוא את עצמי בצמר הגפן האקדמי לנצח. זה לחלוטין מסלול שדורש אורך נשימה וריצה למרחקים מאוד ארוכים אבל מסתבר שניחנתי בסבלנות יחסית רבה ואני מרגישה שזה המסלול שמתאים לי. לפעמים אני עדיין פוזלת הצידה אבל נראה לי זה קורה לכולם וכמו שמיראיי (החברה מהקולג׳ בסינגפור, כן כן אנחנו עדיין מתחזקות חברות של עשור ועדיין מקבלות עצות אחת מהשנייה) בסוף פשוט מקבלים החלטה והולכים איתה (שווה להגיד שהיא בעצמה עושה ברגעים אלה ממש דוקטורט בכלכלה בייל). 

מעבר לזה, מצאתי את שאהבה נפשי ואת הבן זוג הכי הכי טוב ואני יכולה לבכות רק מלחשוב עליו וכמה הלב שלי מתפוצץ מאהבה לבנאדם שהוא, אהבה שלא תלויה בדבר. אלון ואני הכרנו במכינה אבל לא קרה בינינו אז כלום לצערנו ושמונה שנים אחר כך האהבה ניצתה בתחנת אוטובוס ירושלמית קרירה ומאז אנחנו ביחד. לפני קצת יותר מחצי שנה עברנו לגור ביחד וזה מסיבת פיג׳מות בלתי נגמרת וזה הדבר הכי כיף שיש. הוא באמת הפרטנר הכי טוב ואם יורשה לי להעיד על עיסתנו אני מרגישה שאנחנו צוות מעולה וזה תחושה כל כך חמה ועוטפת. 

זהו בגדול, השנים האלה היו שנים של המון תהפוכות, אישיות ולאומיות ואישיותלאומיות ברגעים מסוימים שלא יכולתי לייצר את ההפרדה. גם ברגעים אלה אני כותבת מתוך מערכה שנייה מול איראן כשאני אמורה להבין איך בתוך החרדה הקיומית הזאת אמורים לחזור לשגרה ולחיות במלא מוטיבציה בתוך גבולות הנורמלי החדש. אם למישהו (מקוראיי הלא כל כך קיימים) יש עצה אשמח.

אולי אצליח להשמיש את הבלוג הזה בצורה קצת יותר טובה בהמשך. נחכה ונראה. כנראה רק אמא שלי כמו בהתחלה עדיין קוראת. 

לימים שקטים יותר,

כליל

אלוני רץ מרתון שלם במרתון תל אביב השנה ♔

בגיל 26 אני לומדת מחדש לרכוב על אופניים שזה די מרגש!
הנה זריקת האומץ בשבילכם ללמוד משהו חדש-ישן

לפני עוד מעט שלוש שנים נולדה יערה, האחיינית הראשונה (וכרגע היחידה)
 שלי שהיא הדבר הכי מושלם וטהור שיש

אביבי ואני, חברות מאז המחנה קיץ של סידס ב-2014 ועובדות ביחד בסידס כיום

לפני שנתיים, נכנסתי למדיטציית ויפסאנה, זה משהו וואו ואני ממליצה לכולם לקרוא עליו
בינתיים הספקתי לשבת פעמיים שני קורסים מלאים של 10 ימים

סיימתי תואר ראשון! הנה אני ויהלי (חברה מכיתה א׳ וגם בוגרת יודבליוסי)
 מסיימות תואר ומצטלמות עם אמא שלי

אלוני ואני היינו באוסטרליה בביקור משפחתי ואכלנו מלא מלא יוצ׳י

Mount Oberon

The Great Ocean Road

אלון מגשים חלום לשחק בקבוצת פוטבול אוסטרלי באוסטרליה

יערה בפורים 2025, ילדה שהיא אייקון

הייתי בנפאל ועשיתי את האוורסט בייס קמפ!

כן, עדיין שומרים על קשר עם חברים מסינגפור
זה לא קו ישר ויש תקופות אבל זו חברות שתמיד שם וזה מדהים
כאן אני בשיחה עם חואן מג׳מייקה