Welcome To Singapore

הפוסט הראשון שמדבר על חווית ה-UWC עצמה.
אז היום הגעתי לראשונה לבית ספר, זה אמנם לא היום הראשון שלי בסינגפור כי נשארתי לשלושה ימים עם משפחה מארחת אבל זה מרגיש כמו היום הראשון שאני באמת נהנת.
שלא תבינו לא נכון המשפחה הייתה נחמדה פשוט לא התחברתי אליה כל כך, הם היו סוג האנשים העשירים שמהווים את הסטיגמה של מי שהולך לבית ספר כזה. בית מעוצב ופלצני, כלב פודל שמסרקים ומקלחים אותו כל יום, אומנת שעושה הכל, הבת הגדולה הייתה מאוד נחמדה הקטנה קצת פרינססה אבל זה באמת לא משנה. היו שלושה ימים נחמדים שעברו ועכשיו אני פה בבית ספר וזה מה שחשוב.
אז אתמול היה יום הולדה חמישים לסינגפור והיה המון זיקוקים ונסיעה חופשית ברכבת והיה ממש נחמד. מחר זה היומולדת שלי וזה קצת מוזר כי מרוב שקורים דברים קצת שכחתי מזה.
בכל מקרה היום פגשתי כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות שגם הזיכרון שלי שבדרך כלל טוב עם פרצופים ושמות לא יכול להכיל. יש פה כל כך הרבה אסייתים שבאמת בלי שום טיפת צחוק אני מתקשה להבדיל ביניהם. יש אנשים מכל כך הרבה מקומות, הנה רק דוגמא לכמה מקומות: ארגנטינה, אל סלבדור, הונדורס, אורוגוואי, קמבודיה, ויאטנם, תאילנד, מיאנמר, פיליפינים, הולנד, הונגריה, איטליה, גרמניה, ארה"ב, קניה, סיירה לאון, הונג קונג והרשימה רק נמשכת ונמשכת... והשמות כל כך קשים להגיה שזה פסיכי, אני שוכחת תוך שנייה איך קוראים לי אנשים וזה די מביך.
יש לי שלוש שותפות לחדר: אאוחניה (כמו השקנית מכמעט מלאכים לכל מי שהיה מכור) מאורוגוואי, אשלי מהפיליפינים וג'וזפין מסינגפור. ג'וזפין עדיין לא הגיעה אז אני לא יודעת מי זאת אבל בינתיים שתי השותפות האחרות חמודות.
היום היה בעיקר משחקים לשבור את הקרח ורוב השמן פשוט הייתי עסוקה בלסיים לארוז.
ממש קשה להבין איך הפנימיה עובדת, הבית ספר פה זה לא כמו UWC אחרים, יש פה ילדים מכיתה ט'- יב' רובם בכלל לא על מלגות וכל הפנימיה מונה כמעט 200 ילדים. כמוני על מלגות שהגיעו דרך הוועדות יש ממש מעט.
האמת שהאוכל ממש ממש בסדר, אני לא נוגעת בשום בשר פשוט כי הרבה מהדברים מבושלים עם חלב ובינתיים אני אוכלת כשר.
היום ההולנדי (שמו בישראל הוא יסה) שבמחנה המיון שלו הוא היה צריך לערוך דיבייט על הסכסוך הישראלי פלסטיני והוא ביקש שאסביר לו קצת וישבתי והסברתי עם האנגלית הקלוקלת שלי ונראה לי הוא לא הבין כלום בכל מקרה הילדה מטורקיה (שמה בישראל הוא מיראיי) נראה לי קצת לא אהבה את הסבר והוא אולי זה עשה לה רושם רע אבל אין לדעת.
בכל מקרה אני לא מאמינה שאני פה ואני לא חושבת שבשלב מסוים אבין את זה. בינתיים זה פשוט ממש מוזר בשבילי לכתוב את הפוסט הזה כשאני עדיין בהלם בכלל שהתקבלתי לUWC.
אמשיך לעדכן יותר מאוחר.

הנה הפינה שלי לאחר הסידור

ריקודים הודים באזור המרינה ביי סנדס

זיקוקים מעל בית הפרלמנט לרגל
חגיגות יום הולדת 50 לסינגפור

Singapore Here I Come

אז זה פוסט שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן כדי באמת לפרוק את מה שיושב לי על הלב. נכון למען האמת אני כבר נמצאת בסינגפור והפוסט הזה אמור היה להיכתב מהארץ.
בשבוע האחרון עברתי הרבה הרבה (המון) טלטלות. לא מספיק שיש קושי עצום לפני הנסיעה בגלל תחושת העזיבה וחוסר הוודאות, התווסף לו עוד קושי בלתי אפשרי ואכזרי. חברתי הטובה שירה נרצחה על ידי אדם חדור שנאה ומטורף במצעד הגאווה בירושלים. היא אחת האנשים שתכננו ללוות אותי לשדה ובחוויה החדשה שלי ובמקום זה אני זאת שהייתי צריכה ללוות אותה בדרך האחרונה. נכון לא על זה הבלוג, אלא על החוויות של בארץ הסינים העונה לשם סינגפור אבל חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה כדי לסגור מעגל עם הארץ. בשבוע הזה הספקתי להתפרק לחלוטין, להתאבל, לכעוס, להתייאש ויחד עם זאת לאסוף את כל השברים ולאחות אותם מחדש וגם לקבל תקווה.
יצאתי מהשבוע הזה עם הבנה עד כמה יש שנאה  בעולם ועד כמה אנחנו "האנשים הקטנים" יכולים לתכנן תכניות עד מחר אבל אדם אחד יכול לבוא לרסק אותם ולא להשאיר זכר. ביחד עם זה, הבנתי גם שהחיים שלנו מורכבים מהבחירות שלנו ובכל רגע נתון המצב יכול להשתנות ועם כל הקיטש שבזה צריך לקחת כל הזדמנות בשתי ידיים כי תמיד אבל תמיד היא יכולה להיות בפעם האחרונה.

הגעתי היום לסינגפור בערב, האמת שלמרבה ההפתעה הפרידה והטיסות עברו די חלק. לא ציפיתי שאצליח להתמצא בשדות תעופה שבן גוריון מתגמד לידם. אבל בעזרת כמה אנשים טובים שפגשתי בדרך ורצון טוב מצאתי את דרכי ועכשיו אני יושבת בבטחה בבית של המשפחה שתארח אותי לשלושה ימים הבאים.
בקרוב אפרסם עדכון חדש כבר על מה  שקורה פה פיזית בסינגפור ומנטלית אצלי בלב.

אוהבת המון וכבר מוצפת געגועים,

      כליל

מיומולדת 60 לאבא כששיחזרנו תמונת ילדות

ברגע שהגעתי לסינגפור עם המשפחה המארחת

נפרדים בשדה

פיצוץ אוכלוסין זו ההגדרה הכי טובה
מה שקורה כשהרכבת בחינם

המרינה ביי המפורסם 

אגם באמצע סינגפור
כן לחסוך במים זה לא מושג שגור בפה שלהם

בריכה שמסתבר שיש בכל בניין מגורים בסינגפור.
ואל תשכחו גם חדר כושר ומגרשים

Let's Get It Started

עוד חודש.

הזמן עובר כל כך מהר שאני פשוט מרגישה שהוא נוזל לי מבין האצבעות. 

עוד חודש הטיסה המיוחלת וההתרגשות (והלחץ) בשיאה.

אני באמת לא מאמינה שזה קורה, אני לא מצליחה לעכל-

רק לפני כמה חודשים אני ישבתי וקראתי בלוגים של תלמידים אחרים ודמיינתי את עצמי הרחק הרחק בקולג', ועכשיו זה באמת קורה לי. זה מוזר, זה מפחיד, זה מרגש וזה מדהים בעת ובעונה אחת.

עכשיו אני בעיקר עסוקה בהתארגנות לקראת הנסיעה, בלהיפגש עם חברים ועם משפחה ולהנות מהזמן שנותר בארץ.

אז בינתיים קצת עובדות מצחיקות ולא מצחיקות על סינגפור ועל הקולג' שם כי כמו שכבר כתבתי אני רוצה שהבלוג שלי יהיה כלי להשגת מידע על הקולג' בסינגפור שפחות מכירים.

אז הנה זה בא:

1. בסינגפור אסור לזרוק דברים על הרצפה, העונש הוא כנס של 1000 דולר סינגפורי שזה בערך 3000 שקל (פסיכי).

2. בסינגפור יש עונש מוות על שימוש ומכירה בסמים.

3. סינגפור היא אי שהוא עיר- מדינה המורכב מאי מרכזי קטן (בגודל של גוש דן) ו58 איים קטנים.

4. שתי המדינות היחידות שסינגפור גובלת בהן הן מלזיה ואינדונזיה.

5. משמעות השם סינגפור הוא עיר האריה.

6. סינגפור חברה בחבר העמים הבריטי ולכן נוהגים בה הפוך.

7. בסינגפור אסור ללעוס מסטיק.

8. בסינגפור קהילה יהודית קטנה שהיהודים בה הם ממוצא עיראקי.

9. סינגפור היא מדינה צעירה, סינגפור בת 50. 

10. השפה הרשמית בסינגפור היא אנגלית.

11. אבי האומה של סינגפור העריץ את בן גוריון וחיקה הרבה מהמדיניות שלו.

וקצת על הקולג' עצמו:

הקולג' בסינגפור שונה במתכונת מה-UWC "הקלאסי".

1. בקולג' בסינגפור יש 300 תלמידים בשכבה.

2. יש גם תלמידי יום וגם תלמידי פנימיה.

3. בסינגפור יש שני קמפוסים של הEast :UWC  ו Dover. (אני הולכת ללמוד ב- Dover)

4. לא כל תלמידי הפנימיה מגיעים דרך הוועדות הלאומיות ולכן לא כולם על מלגות. (כנ"ל כמובן על תלמידי יום).

5. הקולג' בסינגפור הוא הקולג' העשיר בתנועה.

6. בקולג' יש שני בנייני מגורים Kurt Han House ו Nelson Mandela House. ׁׁׁ(אני הולכת להיות ב- Nelson Mandela House).

7.  הקולג' הוא לא בית ספר רק של שנתיים ובעצם יש בו תלמידים שלומדים בו כבר מגיל גן.
8. בקולג' יש תלבושת אחידה (רק לשעות הלימודים כמובן): חולצת פולו לבנה ומכנסיים שחורים. (לכל שכבה יש צבע אחר של חולצה).

ופרט נוסף מרגש, אני הולכת להגיע לסינגפור בסופ"ש שהוא יום הולדת ה-50 למדינה והולך להיות מטס אווירי מטורף והמון המון חגיגות!

ולסיום כמובן קצת תמונות להמחשה:

מחנה קיץ 2015 של חוגי סיירות

יסמין ואני אחרי סשן התנדבות מטורף בגן אלי"ע

סתם עוד תמונה שלי ושל אמא מהחופש

אחותי ואני 

עוד תמונה ממחנה הקיץ (אני בשורה למעלה הכי שמאלית)
 נשבעת שהנוף מאחורה נראה כמו שוויץ

זהו לעכשיו,

אוהבת המון, 

כליל

התחלה.

" לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים
   אל חלומות אחרים
  יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם
  לכי לשם"

אז מי אני? מה אני? ולאן אני הולכת? כל התשובות הולכות להופיע בפוסט ולכן עמכם הסליחה על האורך שלו.

 קוראים לי כליל וקנין ואני בת 15 מירושלים ושנה הבאה אני הולכת ללמוד בקולג' בינלאומי בסינגפור.
אז קצת עליי, אני לומדת בתיכון ליד האונברסיטה (שעברתי אליו רק השנה) במגמות ספרות וביולוגיה, אני רוקדת,אני בחוגי סיירות (משמע אני אוהבת לטייל), אני בקבוצת ריצה של נערות ערביות ויהודיות, אני מתנדבת בגן לילדים עם בעיות ראיה והתפתחות ואני פעילה בארגון בשם "זרעים של שלום" (יש הרחבה בהמשך).
יש לי שתי אחיות שני וטל ואח אחד רענן, אני הכי קטנה. ההורים שלי גרושים מכיתה ו' אך אני רואה אותם באופן שווה.

אם אתם שואלים את עצמכם מה ולמה כנראה שעדיין לא שמעתם על ארגון הקולג'ים הבינלאומיים או בשמו המקוצר UWC.
"ארגון הקולג'ים הבינלאומיים (United World Colleges – UWC) מעניק מלגות לחיים וללימודים בבתי-ספר ברחבי העולם לתלמידי תיכון ישראלים שרוצים להשפיע, ללמוד ולראות עולם. הארגון, שנשיאיו הם נלסון מנדלה והמלכה נור, שם לו למטרה לקדם את ערכי השלום וההבנה הבינלאומית, דרך חינוך וחיים משותפים. לארגון 15 קולג'ים ברחבי העולם, בהם חיים ולומדים צעירים מיותר ממאה מדינות, בגילאי 19-16, שנבחרו לייצג את מדינותיהם."

אני שמעתי על הארגון דרך כתבת חדשות בערוץ 2 עוד בכיתה ח' ומאז UWC  נמצא אצלי בראש. ידעתי שאני רוצה את זה, אבל זה תמיד היה בגדר חלום ולא במסגרת משהו מעשי.

בחופש הגדול האחרון הייתי במחנה קיץ בשם "זרעים של שלום" (אם לא שמעתם על זה, אז תבדקו מה זה- ומהר!), המחנה הזה שינה אותי לחלוטין, ביגר אותי והפך אותי למי שאני היום. במחנה שמעתי שוב על UWC ואחרי חוויה כל כך משמעותית ידעתי שאני חייבת להגיש מועמדות.

בהתחלה הגשתי מועמדות כשאני מרגיעה את עצמי ואומרת "אני רק מנסה", "זה להשאיר את האופצויות פתוחות", "מה הסיכוי שאני אתקבל" וכו'... 
אבל אחרי תהליך מיון ארוך ומפרך של מלא טפסים, מחנה מיון וראיון אישי התקבלתי. 
לאורך כל התהליך ידעתי שאם אני מתקבלת אני רוצה את החוויה ולא יחסתי כל כך חשיבות למיקום, אך היה קולג' אחד מסוים שלא רציתי להיות משובצת אליו והוא הקולג' בסינגפור. 
שבועיים בערך אחרי שהתקבלתי הודיעו לי שאני משובצת לקולג' הבינלאומי בסינגפור, הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי כל כך הרבה כעס ותסכול, איך מכל המלגות האפשריות דווקא אני קיבלתי את המלגה שלא רציתי?!
הקולג' בסינגפור הוא קולג' שונה בתכלית משאר הקולג'ים שבתנועה, בקולג' הזה יש גם תלמידי יום ולא רק תלמידי פנימיה ואני הולכת להיות הישראלית היחידה בו. 
אז אחרי תקופה קשה שגרמה לי לחשוב הרבה על כמה אני רוצה את החוויה ועל הנסיעה באופן כללי הבנתי שלפעמים החיים שמים אותך במצבים שאתה לא מצפה אליהם והגדולה היא להתמודד עם זה, אתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה והרבה פעמים זה לטובה. הבנתי שיש מולי הזדמנות פז ולא לקחת אותה בשתי ידיים יהיה פספוס ושבסופו של דבר אני יוצרת לעצמי את החוויה ואם אני רוצה שיהיה טוב אז אני אגרום לזה שיהיה טוב.
אז אחרי כל זה, אני עומדת כאן עכשיו כשהטיסה שלי היא עוד חודשיים בדיוק. אני מפחדת אי אפשר לשקר. קל זה לא הולך להיות אבל מאתגר זה בטוח יהיה!

חוץ ממני התקבלו עוד 16 ילדים לשאר הקולג'ים ברחבי העולם: אנדרה, יהלי, אריז, אלעד ואילת לווילס (בריטניה), מאיה לגרמניה, מרוה ושירה לארמניה, ברקו לקנדה, אור לארה"ב, מלכ, כרמי ודור לבוסניה, ניקול להודו ורועי ורוני לאיטליה. 

אחת הסיבות שאני כותבת את הבלוג הזה היא מעבר ללתת למשפחה ולחברים לדעת מה עובר עליי כשאהיה בחו"ל היא גם כדי לתת מידע למועמדים עתידיים על הקולג' בסינגפור, כי אחד הקשיים שאני נתקלתי בהם הוא שיש רק בוגרת ישראלית אחת לקולג' ושאין לי כל כך מאיפה לשאוב מידע.

ולסיום קצת תמונות להמחשה:

האחים שלי ואני, מימין לשמאל: טל, שני, רענן ואני

שירה ואני במחנה המיון לUWC (שירה טסה לארמניה)
 מי היה מאמין שנתקבל?!

חברות מבית ספר ואני אוכלות פלאפל בנצרת במסגרת
פרויקט משותף עם בית ספר משם

יהלי (משמאל), חברה הכי טובה מאז כיתה א' שדרך אגב טסה לווילס

אמא לצדי היא זאת שאמרה "על גופתי המתה!" בפעם הראשונה
 שהעלית את האפשרות לטוס, ותראו איפה אנחנו עכשיו

הקמפוס בסינגפור

סינגפור עיר האורות

אוהבת המון,

כליל