סיכום מחצית אחת לפני אחרונה

אז כמו כל פוסט אחר בבלוג שלי שמתחיל עם התנצלות, אתנצל גם הפעם על העובדה שפישלתי ולא כתבתי לאורך תקופה ארוכה. זה סוג גם של התנצלות עצמית כזו כי באמת כי הלוג באמת נותן לי דרך מיוחדת לזכור את התחושות וההרגשות שלי ברגעים מסוימים ולנצור אנשים וזכרונות שחשובים לי. אני חושבת שהדבר המדהים ביותר בבלוג הזה, הוא שהוא מאפשר לי לעשות מן השתקפות עצמית כזו ולתת לעצמי משוב על החוויות שעברתי והדרכים שבהם פעלתי.

אז עם התתנצלות הזאת אנסה לכתוה על כמה יותר אירועים שקרו בחודשיים האחרונים וגם על המחצית השלישית באופן כולל. מוזר לי מאוד לחשוב על העובדה שעוד כארבעה ימים אהיה על הטיסה שלי בדרך לישראל ואחרי חופשה של שלושה שבועות אחזור לסינגפור בפעם האחרונה עד לעזיבה התמידית. לאט לאט לאורך השנה השנייה אני מתחילה להבין את ההשפעה של החוויה הזאת על עצמי ובעיקר על האישיות שלי. השתנתי מאוד, בשלל דרכים כאשר הרבה מהשינויים אני עדיין מנסה להבין. חווית ה-uwc היא תהליך מורכב מאוד שקשה מאוד לאמוד את ההשפעה המדויקת שלו ולדעתי אקח לי עוד הרבה מאוד זמן להבין ולהפנים את כל הדברים שלמדתי פה. זה יהיה אתגר, אולי מתסכל מדי פעם, לנסות ולהתאים את החוויה שעברתי ואת השיעורים שהעניקה לי לחיים שלי שנה הבאה בישראל. אני יודעת שיש לי עוד לפחות שישה חודשים פה אבל אני מרגישה צורך לכתוב על העזיבה של הבית ספר כדי גם להזכיר לעצמי שסופה של החוויה מגיע והוא לא רחוק כל כך. זו חוויה מיוחדת, מרתקת שלא הייתי מוותרת עליה לעולם אך היא גם לא קלה, לחלוטין לא.

ועכשיו לכל מני ארועים שקרו וחשוב לי לכתוב עליהם (אצרף תמונות גם בסוף).

1. ערב אחד בבית ספר הקרינו את הסרט india's daughter, סרט על מקרה אונס קבוצתי בהודו של נערה צעירה, סטודנטית לרפואה. זה מקרה מזעזע וכואב והסרט הוא אחד הסאטים היותר מעוררי השראה שראיתי. אני ממליצה לכולם לראות את הסרט כדי באמת לקבל הצצה נדירה וחד פעמית למחשבות של האנסים עצמם ולא של הקורבן. הסרט מציג את בעיית האונס והאלימות הכללית כלפי נשים כבעיה עולמית וזה היופי שבסרט. הסרט לא מתיימר לומר שאלימות כלפי נשים קורת רק במדינות מתפתחות אלה מציג את המציאות המעוותת שקוראת בכל העולם. אחרי הסרט הייתה שיחת סקייפ מעניינת עם הבאמית שסיפרה על מקרה האונס האישי שלה ויצאתי מהסרט מחוזקת ומלאת מחשבות.

2. TOK Essay אני יודעת שזה בטח משעמם לשמוע על החלק האקדמי פה, אבל אם ארצה או לא הוא חלק עצום מהחוויה בסינגפור. השאלה אותה בחרתי לחיבור בתיאוריה של הידע דיברה על האם אנחנו צריכים לשפוט אירועים היסטוריים בסטנדרטים של הזמן שלהם או בסטנדרטים עכשווים. האמת זה היה חיבור מעניין לכתוב כי באמת הייתי צריכה לחקור לעומק הקורה ולהביא רעיונות יצירתיים. באופן כללי דיברתי על כך שאנחנו כחברה לא נוכל להתקדם ולצמוח אם לא נשפוט דברים שקרו בעבר בסטנדרטים של הזמן הנוכחי וכי אם נרצה להסיק מסקנות מהצלחות או כישלונות אנו חייבים להמשיך ולהשליך אירועים היסטוריים לסטנדרטים הנוכחים שלנו. לא מאוד התחברתי למורה שלי של tok לאורך השנה אבל הייתה לי שיחה ממש מעניינת איתו וחשבתי לשתף את זה. הוא באמת בנאדם מאוד ציני ומצחיק וממש שמחתי שיצא לנו לדבר ברצינות. הוא סיפר לי על החיים שלו בירדן וניגריה ואל המחשבות שלו על הבית ספר שלנו והיה מעניין.

3. הייתה לי ארוחת צהריים מעניינת על ילד מהשכבה שלי שאף פעם לא דיברתי איתו לפני. הוא דיבר על זה שהוא לא רוצה ללמוד כלכלה באוניברסיטה כי הוא חושב שהם מתייחסים למקצוע הכלכלה באופן דגוי. לדעתו כלכלה לא יכול להיות מדע, כלכלה מנסה לצפות את התנהגותם של בני באדם בכל מה שמתקשר לעולם הפיננסי אך לפי דעתו התנהגות בני אדם היא כל כך לא צפויה ולכן זה אפילו מיימר מדי לנסות ליצור גרפים של התנהגות אנושית. חשבתי לצרף את המחשבות שלי מהשיחה הזאת לבלוג כדי שאוכל ליזכור את הדברים שידברנו עליהם.

יש עוד הרבה דברים שקרו ולצערי אני לא הכי טובה בלתעד אותם אבל לפחות השארתי זכר לכמה דברים טובים שקרו לי בזמן האחרון. אצרף תמונות כדי לנסות ולמלא את החללים החזסרים. אני מתרגשת לחזור לארץ, מאוד, אני הולכת להרבה מיונים לשנות שירות ומכינות וגם לצבא ונראה מה יקרה. אחרי שאחזור לסינגפור תהיה לי פה תקופת מבחנים ולכן אצטרך גם ללמוד הרבה בארץ מה שקצת מלחיץ אותי.

אוהבת וממש עוד מעט בבית,
כליל

אני ואספן (ארה״ב) הלכנו ליום פתוח של אוניברסיטת yale-nus
וזוהי תמונה מהמעונות שלהם

היום אני, מיראיי, אלה, בברלי, אוניניי וכרמן חגגנו כריסטמס.
שחקנו גמד ענק או בגרסה שלהם secret santa 

תמונה רנדומלית מאחת הפסקות הבוקר בבית ספר
לכל מי שרצה תמונה של התלבושת האחידה בסינגפור הנה היא
מימין לשמאל- אלה (שוויץ), כרמן (הונדורס), אונייני (ניגריה),
חואן (ג׳מייקה) ואני

אני והשותפות מנסות ליצור תמונה יצירתית

holiday fair
מחרנו אוכל ברזילאי כדי לאסוף כסף לcasa de amizade

 

הלכנו לחנות איפור ופטריק החליט לאפר את כרמן
להיות כנה, חשבתי שיעיפו אותנו מהחנות ;)

סינגפור מפוצצת באורות כריסטמס

boat quay

אני ולואיס בboat quay

הלכתי ביחד עם לואיס לבית קפה שבו אתה קונה קפה ואז
יושב ומלטף חתולים

אני ולואיס בבית קפה עם החתולים

אני ולואיס בclarck quay
אחד הלילות הטובים בסינגפור 

אמא בסינגפור,un day ושלל חוויות

אז אני מתחילה את הפוסט אם אירוע מאוד חשוב שקרה בזמן האחרון והוא כמובן un day! למי שלא קרא בפוסט בעבר, un day זה יום שכולו מרוכז על מגוון התרבויות שיש בקולג׳ ובעצם חוגגים את היופי של המסורות, תרביויות ולאומים השונים. בבוקר באים לבית ספר עם תלבושת לאומית ובערב יש מופע ענק (וממש מקצועי) של ריקודים מכל העולם. כמו שכבר כתבתי השתתפתי בריקוד הטורקי והברזילאי והיה באמת מדהים! היום עצמו היה מרגש וכיף בטירוף ומאוד שמחתי שאמא שלי יכלה להיות נוכחת ביום כזה מיוחד בבית ספר. חוץ מהיום הזה ההכנה אליו לאורך כל כך הרבה זמן הייתה מתישה אבל ממש שווה את זה. היה באמת כיף להיות חלק מאירוע כזה בבית ספר ואני שמחה שזה היה כל כך משמעותי השנה ואצרף תמונות להמחשה בסוף הפוסט.

חוץ מזה, היום אני והשותפות לחדר יצאנו ל״זמן איכות״ (כאילו אנחנו לא ביחד 24/7) והיה ממש כיף. הלכנו למסעדה ממש חמודה שגיליתי ביחד עם אמא שלי כשהיא הייתה בסינגפור ואכלנו פרוזן יוגורט והיה ממש כיף באופן כללי.

כפי שבטח הבנתם, אמא שלי ביקרה בסינגפור בשלושה שבועות האחרונים וביחד נסענו לבאלי (אי באינדונזיה). תמיד יש לי תחושה כאילו החוויות שלי מחולקות לשניים, החיים בישראל והחיים בסינגפור וזה כאילו כמו שני עולמות מקבילים. זה נשמע קצת מוזר ובטח הזוי אבל כהעולמות האלה מתערבבים זה תחושה מיוחדת שלא אוכל להסביר. זה ממש שימח אותי שאמא שלי פתאום ראתה איפה לעזאזל הייתי בשנה וחצי האחרונות ועכשיו היא יכולה להבין טוב יותר איפה אני חיה ולקבל טעימה מהחוויה שאני עוברת. לחופשת אוקטובר שארכה שבועיים נסענו לבאלי והייתה חופשה כיפית בטירוף. באלי היא מאוד תיירותית ולא אהבתי בה את כל האזורים כי הייתה תחושה ממושכת שמנסים לעשות עליך כסף כתייר אבל המקום עצמו יפייפה והוא מין שילוב קסום בין מקדשים יפייפיים וחופים מדהימים. 

חוץ מזה הייתי גם עם הפנימייה בסופ״ש באינדנזיה בדיוק כמו בשנה שעברה, היה באמת מדהים ונהנתי מכל רגע. 

חוויה אחרת מעניינת שקרתה לי בזמן האחרון היא שהלכתי עם עוד כמה חברים לפסטיבל הסרטים הישראלי ששודר בסינגפור באחד הקולנעים וצפינו בסרט ״מי יאהב אותי עכשיו?״ שמדבר על סהר, ישראלי שעזב ללונדון ומתמודד עם היותו הומו וhiv positive. בסרט הם מציגים את ההתמודדות שלו עם המשפחה הדתייה שלו בישראל. לי הייתה חוויה ממש מעניינת לצפות בסרט הזה עם חברים ממדינות שונות כל כך כי הייתה לי תחושה שהם לא מבינים את ההווי הישראלי בסרט ואת הקונוטוציות של הרבה מהדברים שהוצגו. 

חוץ מזה, התקופה האחרונה הייתה מלחיצה במיוחד בשבילי ופחות בגלל מה שקורה בסינגפור. אני מאוד מפחדת שאני אפול בין הכיסאות מבחינת המערכת הצבאית. אני נמצאת במצב מבולבל כשכל החברים מסביבי מגישים מועמדות לאוניברסיטאות וכל כך עסוקים בזה בזמן שאני חוקרת על תפקידים בצבא ומכינות ושנות שירות. יש בי כרגע תחושה בעיקר של בלבול וחוסר וודאות שאני מקווה שתעבור בקרוב. יש גם תחושה של ספירה לאחור בשנה השנייה, כאילו כל דבר שקורה בבית ספר הוא בפעם האחרונה וזה ממש מעציב אותי ושם לחץ נוסף כביכול להספיק הכל ולעשות הכלץ

מתגעגעת ואוהבת המון,

כליל

נ.ב- אני מוסיפה תמונות שבטח ימחישו יותר טוב את המתרחש אז אל תהססו לדלג על הכתוב ופשוט להסתכל בתמונות :) 

אני ואספן באינדונזיה

ee day: זה בעצם יום שבו אנחנו מתחפשים לפי הנושא שעליו כתבנו את
ה-ee שזה עבודה ענקית שעושים במסגרת תעודת בגרות בינלאומית.
מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אוניניי (ניגריה), אני ומיראיי (טורקיה)

אני ואמא חוקרות את סינגפור

ריקוד ברזילאי

ריקוד טורקי

un day!

סופ״ש באינדונזיה

הבאתי חברים לדירה שאמא נשארה בה

באלי, אינדונזיה עם אמא

סיפור ההמשך של הרפתקאות כליל בארץ הסינים

אז אכן לא כתבתי פה הרבה זמן, ואני די מצטערת על זה. אני עדיין לומדת למצוא את האיזון בין לתעד את החיים ללחיות אותם.

חוץ מזה הרבה מאוד דברים קרו. אז התחילה השנה בכל הכוח, המון מטלות, שיעורים, מבחנים וכו׳ אבל זה החלק היותר משעמם של העניין. כבר התרגלתי לכל הלחץ והעומס של הלימודים פה ואני חושבת שבסך הכל השנה אני מתמודדת עם זה בצורה הרבה יותר טובה. למדתי לשחרר הרבה יותר ובאמת שזה הופך את החיים שלי פה להרבה יותר קלים. בסופו של דבר הבנתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה את ההכי טוב שלי וככל שאני נותנת את כל כולי אין לי תלונות כלפי עצמי וכלפי אף אחד.

חוץ מזה, התחילו החזרות לun night. השנה אני רוקדת ריקוד ברזילאי וריקוד טורקי והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת זה כי גם אמא שלי מגיעה לסינגפור באותה התקופה והיא תזכה לראות את המופע. הולך להיות גם דוכן אוכל ישראלי והיום עצמו הולך ומתקרב וזה ממש מרגש.

התקבלתי גם למשהו בבית ספר שקוראים לו epiphany ובו אנחנו מכינים כראוגרפיה לריקודים ומצלמים אותם. זו מין פלטפורמה אלקטרונית לשתף אומנות וזה ממש מגניב כי לא חשבתי שאתקבל ושנה שעברה היה לי ממש חסר לעשות משהו עם הריקוד.

היום חזרתי מ over night אצל אוליביה, ילדה מהשכבה שלי שהיא פשוט מדהימה. היה לה יום הולדת אתמול ובאמת שהיה מדהים. היה כל כך כל כך כיף ואני ממש שמחה שהתקרבנו השנה.

אני לא רוצה שהבלוג הזה יראה יותר מדי כמו רשימת מכולת אבל בסך הכל קרו הרבה דברים והזמן עובר כל כך מהר שאני לא מצליחה לעקוב והשבועות והימים מעורבבים בראש שלי.

אוהבת המון,

כליל

ברביקיו בבית של אלה

יומולדת ליסה

אני ואספן (ארה״ב) ביומולדת של אוליביה

הבנות של טיוטר גרופ

עליתי לגג של המרינה ביי
זה האינפיניטי פול

הנוף מהמרינה ביי

אנה (אירלנד) מרגישה גאה

מיראיי (טורקיה), כרמן (הונדורס) ואני

יומולדת לאוליביה 2.0
מימין לשמאל: הוגו (אנגליה), אני (אל אל ישראל), אשה (הודו/ארה״ב),
אוליביה (אוסטרליה/ווילס), טניקה (אנגליה), אשה (אירלנד) וכרמן (הונדורס)

Second Year- Bring It On

אז הרגע התבשרתי שאת השנה הבאה אני הולכת לבלות באותו החדר עם כרמן (הונדורס), אוניניי (ניגריה) ומיראיי (טורקיה). האמת שאני ממש ממש מאושרת מזה כי אלו שלושת הבנות שביקשתי להיות איתן בחדר וזה ממש משמח אותי שזאת תהיה הסיטואציה בשנה הבאה.

אני עוזבת מחר מעבר להרי החושך (כמו שאמא אומרת) בפעם השנייה. יש התרגשות וכרגיל יש גם עצב ופחד. אני לא חושבת שהעובדה שזאת לא הפעם הראשונה שאני מגיעה לסינגפור מקלה על תחושת העזיבה אלא דווקא מקשה עליה כי איתה באות גם ציפיות מהשנה החדשה שלא היו בעזיבה הראשונה מהארץ.

אני מתרגשת לקראת השנה החדשה ומאחלת לעצמי שאלמד לשחרר, להנות שאנצל הזדמנויות, שאטייל הרבה, שאלמד, שאגלה, שאחקור ושיהיה לי טוב באופן כללי. אני מקווה ששנה הבאה תהיה צבעונית, מרגשת, חסרת מעצורים, מספקת, מחשלת ומאתגרת. מקווה שאמצא את המקום שלי, אהנה ואהיה שמחה בכל רגע ורגע. מאחלת לעצמי שאת תהיה שנה של תובנות חדשות, הבנות עמוקות, חשיבה אינסופית וכיף.

רציתי לנצל את המעמד ולומר תודה רבה לכל החברים, החברות והמשפחה שהפכו את חופשת הקיץ הזאת לבלתי נשכחת והזכירו לי עד כמה תחושת בית היא חשובה. תודה שאתם לצידי גם שאני כאן פיזית בישראל וגם שאני רחוקה אלפי קילומטרים בסינגפור. תודה לכל האנשים שבאו, אמרו שלום, סיפרו לי סיפורים והעלו לי חיוך על הפנים. אני אוהבת ומעריכה כל אחד מכם. אין יותר מאושרת ממני על כך שאתם בחיי.

אוהבת המון ומתרגשת לקראת ההרפתקאה החדשה אבל גם עצובה לעזוב,
שלכם,
כליל

אני, רוג׳ר ושירי מאחורה

מצעד הגאווה בירושלים 2016

מבקרים את רענן בבסיס

חופשת קיץ בנחשולים

כל החבורה

IFP conference- Timor Leste 2016

אז כפי שכבר סיפרתי בעבר השתתפתי בקולג׳ בתכנית בשם יוזמה למען שלום שמתמקדת בשני אזורי סכסוך באסיה מדינה בשם מזרח טימור ותאילנד. בשבוע האחרון הייתי במזרח טימור שם העברתי ביחד עם עוד כעשרים אנשים מהבית ספר ועידה לנוער מקומי בנושאים שונים כמו זהות, דת, אלימות וכו׳... הפוסט נכתב באנגלית רק כי החוויה התרחשה באנגלית ולכן היה לי יותר קל לספר עליה באנגלית. באמת שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי השנה ולמדתי המון.

This is a story of hope and despair. This week has exposed me to more than i would ever imagined and presented me with a reality so different than my own. The week started with reaching Timor and looking around the capital city, Dili. For me it felt like if someone stopped the time and like in 4 hours flight I was going 30 years back in time. Timor is a beautiful country with such a rich history. Throughout the week i got to learn more and more on the sensitive aspects of Timorese culture and history. Timor moved quickly from being a Japanese colony to Portuguese and then after 9 days of independence to being terribly occupied by the Indonesians. By talking to some of the kids there I have heard stories of seeking for an asylum in New Zealand and staying in a refugee camp in Indonesia. Growing up in conflict area I always felt like I knew what it means by being affected by a conflict, but the kids in Timor are way more than just affected by the situation on their country but they also living day to day as if it was the only day. While talking to Anya that is doing a gap year in a clinic in Timor I discovered that the history of this beautiful country resulted in the mindset people have. The fact that the country position was changing quite often ended up in people having hard times to adjust to a routine and follow simple instructions. Moreover, Anya talked about the health condition in Timor, something that really touched me. She was telling me about a young woman only 19 years old that had a breast cancer, a problem that can be easily overcome in the country I am from but the health department in Timor just cannot give her treatment. This young lady does not have money to fly to Australia and Anya is in a situation that she knows that she is sending her back home and she is going to die. Growing up in this great UWC bubble you have the feeling like everything is in your hand, like can make a change that will transform the world. Coming to Timor made me realize that to change the world, I can’t, but I can definitely make an impact on individuals. Even if I like to think that everything is in my hands there are just stuff that I cannot change and the wisdom comes when you know how to distinguish the two situations. One day we went to a place called, Casa Vida, a shelter for abused women. There I have learnt so much about the Timorese culture and how domestic abuse is such a significant problem in Timor. It made me understand how fortunate I am to be born to a country where women position is not as in Timor and how happy I am to be able to have values of respect towards all humans no matter who they are. I did not come for the conference to preach so I was trying to avoid any clash of my values with some of the delegate’s which I found very challenging. One of the girls told me that a woman body is owned by her husband and that if a woman wears short clothes it is her fault if she gets raped. To say that I was shocked is underestimating my feelings, I was so overwhelmed but I tried staying in the facilitator position and lead this delegate to hear a different point of view. This is what was amazing about this week it gave an opportunity to deal with ideas I have never heard before and to hear stories of a part of the world I did not know about its existence before.

ממש לפני הטיסה חזרה לארץ

אוהבת המון

כליל

:הנה כמה תמונות מהמדינה היפייפיה הזאת

המשתתפים בתכנית חיכו לנו בשדה התעופה לומר להתראות