יום רביעי, 29 ביוני 2016

IFP conference- Timor Leste 2016


אז כפי שכבר סיפרתי בעבר השתתפתי בקולג׳ בתכנית בשם יוזמה למען שלום שמתמקדת בשני אזורי סכסוך באסיה מדינה בשם מזרח טימור ותאילנד. בשבוע האחרון הייתי במזרח טימור שם העברתי ביחד עם עוד כעשרים אנשים מהבית ספר ועידה לנוער מקומי בנושאים שונים כמו זהות, דת, אלימות וכו׳... הפוסט נכתב באנגלית רק כי החוויה התרחשה באנגלית ולכן היה לי יותר קל לספר עליה באנגלית. באמת שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי השנה ולמדתי המון.


This is a story of hope and despair. This week has exposed me to more than i would ever imagined and presented me with a reality so different than my own. The week started with reaching Timor and looking around the capital city, Dili. For me it felt like if someone stopped the time and like in 4 hours flight I was going 30 years back in time. Timor is a beautiful country with such a rich history. Throughout the week i got to learn more and more on the sensitive aspects of Timorese culture and history. Timor moved quickly from being a Japanese colony to Portuguese and then after 9 days of independence to being terribly occupied by the Indonesians. By talking to some of the kids there I have heard stories of seeking for an asylum in New Zealand and staying in a refugee camp in Indonesia. Growing up in conflict area I always felt like I knew what it means by being affected by a conflict, but the kids in Timor are way more than just affected by the situation on their country but they also living day to day as if it was the only day. While talking to Anya that is doing a gap year in a clinic in Timor I discovered that the history of this beautiful country resulted in the mindset people have. The fact that the country position was changing quite often ended up in people having hard times to adjust to a routine and follow simple instructions. Moreover, Anya talked about the health condition in Timor, something that really touched me. She was telling me about a young woman only 19 years old that had a breast cancer, a problem that can be easily overcome in the country I am from but the health department in Timor just cannot give her treatment. This young lady does not have money to fly to Australia and Anya is in a situation that she knows that she is sending her back home and she is going to die. Growing up in this great UWC bubble you have the feeling like everything is in your hand, like can make a change that will transform the world. Coming to Timor made me realize that to change the world, I can’t, but I can definitely make an impact on individuals. Even if I like to think that everything is in my hands there are just stuff that I cannot change and the wisdom comes when you know how to distinguish the two situations. One day we went to a place called, Casa Vida, a shelter for abused women. There I have learnt so much about the Timorese culture and how domestic abuse is such a significant problem in Timor. It made me understand how fortunate I am to be born to a country where women position is not as in Timor and how happy I am to be able to have values of respect towards all humans no matter who they are. I did not come for the conference to preach so I was trying to avoid any clash of my values with some of the delegate’s which I found very challenging. One of the girls told me that a woman body is owned by her husband and that if a woman wears short clothes it is her fault if she gets raped. To say that I was shocked is underestimating my feelings, I was so overwhelmed but I tried staying in the facilitator position and lead this delegate to hear a different point of view. This is what was amazing about this week it gave an opportunity to deal with ideas I have never heard before and to hear stories of a part of the world I did not know about its existence before.

ממש לפני הטיסה חזרה לארץ
אוהבת המון
כליל

:הנה כמה תמונות מהמדינה היפייפיה הזאת
המשתתפים בתכנית חיכו לנו בשדה התעופה לומר להתראות









יום שבת, 18 ביוני 2016

"And I took the road less traveled by..."

אז הנה מגיע פוסט הסיכום של השנה הראשונה שלי בסינגפור. אין לי מילים לתאר עד כמה השנה הזאת הייתה מאתגרת, שונה ומפתיעה כל פעם מחדש. כל כך קשה לי לעכל את המחשבה שכבר עברתי חצי מחווית ה-uwc שלי. זה הולך להיות פוסט יחסית ארוך של מחשבות, הרהורים והרבה הערכה והקרת תודה.

אז קודם כל אתמול פגשתי את דוד שלי שהגיע לסינגפור מטעמי עבודה, כנשפגשנו עם הקולגות שלו כולם מיד שאלו: אבל למה לעזוב? איך ההורים נתנו לך? שתי שאלות שאני שומעת הכי הרבה אבל אם פעם הייתי מהססת באיך לענות עליהם כיום כבר יש לי תשובה. למה לעזוב? כי אם קיבלת אפשרות מדהימה כזאת, המעט שתוכל לעשות זה לקחת אותה בשתי ידיים. כי אני רוצה לטרוף את העולם, לגלות מקומות חדשים, ללמוד על עצמי, על אחרים ועל העולם. כי מחוץ לשלולית הקטנה שגדלתי בה יש הרבה מה לראות. כי לא תמיד אפשר לקבל הזדמנות לחיות בקצה השני שבעולם עם כזאת רשת תמיכה. כי אני רוצה ומוכנה לצאת למסע מיוחד ומאתגר. כי אני רוצה לחיות מחוץ לחוף המבטחים שלי, לקחת סיכונים וללמוד בעיקר ללמוד. ואיך ההורים נתנו? פשוט זכיתי, זכיתי לגדול להורים שתמיד שמו אותי ואת האושר שלי לפני הכל, שחינכו אותי לערכים שגדלתי עליהם ושהאמינו בי בכל דרך שבחרתי בה.

אז אני מסה לעשות חושבים על התקופה שההיתי בה בסינגפור ואני פשוט מוקסמת מכמות החוויות שצברתי. תודה על שנה מדהימה שלימדה אותי כל כך הרבה. לאורך השנה הזאת היו לי כל כך הרבה מפגשים עם אנשים מעניינים מכל כך הרבה רקעים, למדתי לראות עולם, להכיר תרבויות חדשות, לחיות עם אנשים שונים ממני, להעריך מגוון ולהנות מכל רגע. לעולם לא אשכח את כל הרגעים המדהימים שהי לי השנה מפשוט לשבת בבית ספר ולדבר שיחה טובה עם מישהו על הכל וכלום במקביל עד לטייל בנפאל ולהאבד בקמבודיה. מלנסות למצוא אוכל זול ותמיד לסיים במקדולנדס ללפגוש ישראלים במקום הכי מפוקפק בהודו ועוד הרבה הרבה חוויות.

השנה הזאת לימדה אותי הרבה על עצמי ועל המהות של הבחירות שאני לוקחת. תודה לכולם שהיו לי לרשת ביטחון, אני אוהבת את כולכם ומודה על כל רגע שאתם בחיי.
עם התרגשות לחזור הביתה לחופשה והתרגשות גם להתחיל שנה חדשה בסינגפור אני אסיים את הפוסט.

מצרפת קטע שכתבתי לאחר שיחה עם אחד המורים בבית ספר:
״אחרי השיחה עם טים, יש רגעים קטנים כאלה, אלה שגורמים לי לומר תודה שאני פה. כן, יש גם הרבה רגעים מכוערים שגורמים לי להטיל ספק בהחלטה להגיע לפה. אבל רק בשביל הרגעים הקטנים האלה שגורמים לי להיות הכי שמחה בעולם וגורמים לי להרגיש תקווה אני מוכנה להישאר. היום היה יום טוב.״

השבוע הבא אני נוסעת למזרח טימור לועידה שכבר סיפרתי עליה באחד הפוסטים הקודמים ורק אז אני בחזרה בבית.

אוהבת המון,
 כליל

ארוחת פרידה מענטרה שהייתה אחד האשנים המדהימים ומעוררי ההשראה שפגשתי השנה
בתמונה מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אני, ענטרה (הודו), מיראיי (טורקיה) 

Pink Dot אירוע הקהילה הגאה בסינגפור
בתמונה מימין לשמאל: לואיס (קוסטה ריקה/אל סלבדור), מיראיי (טורקיה), אני ויסה (הולנד)

בילוי שישי אחרון בסינגפור לשנה
בתמונה מימין לשמאל: אלה (שוויץ), פטריק (ברזיל), מיראיי (טורקיה), אני ולואיס (קוסטה ריקה/ אל סלבדור)
תצוגה לזכר הנרצחים באורלנדו שהקמנו בבית ספר
אני ופטריק (ברזיל)