"זכרו, זאת הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות...": חזרה בארץ הקודש- הפעם לתמיד!

כרגע אני כמעט כבר שבועיים בחזרה בישראל וזה מרגיש כאילו חזרתי רק אתמול. מאז שחזרתי פגשתי המון (המון) אנשים שלא פגשתי כבר הרבה מאוד זמן וזכיתי לחוות הרבה פגישות מחודשות מרגשות ביותר. כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, אני מתחילה מכינה בסוף אוגוסט וזה גם מרגש וגם טיפה מלחיץ כי עדיין לא פגשתי את האנשים שאני הולכת לחלוק איתם את המסע.

הפרידה מכולם בקולג׳ הייתה קשה, קשה מאוד. לא חשבתי שאני אהיה מאוד רגשנית לגבי זה אבל כשנפרדתי מאנשים הדמעות פשוט יצאו החוצה. אולי זה סוג של בכי כזה שלא בכיתי כל השנתיים. פרידות זה דבר קשה, אי אפשר להכחיש אבל אני ממשיכה להזכיר לעצמי שהן חלק בלתי נפרד מהחיים ומהחוויה הזו בפרט. לאנשים מסוימים יש מקום מסוים בחיים שלי והשפיעו עליי המון גם אם הכרתי אותם לזמן קצר. אני מזכירה לעצמי שהחיים יודעים להפתיע אותי ואת כולם ומי יודע אולי הדרכים שלי ושל אנשים אחרים שחשובים לי עוד יצטלבו בעתיד. בינתיים לשמור על קשר זה קשה אבל לחלוטין אפשרי. גם עם החברים מהארץ שמרתי על קשר לאורך השנתיים והרבה מהחברויות שהיו לי רק התחזקו.
נסעתי עם אבא באוטו ופתאום הוא עצר ואמר לי עד כמה ברת מזל אני שזכיתי בחברים כל כך טובים - וזה כל כך נכון. גם בישראל וגם בכל שאר חלקי העולם. בורכתי להיות מסביב לאנשים מדהימים אחד אחד שלימדו אותי כל כך הרבה ואני מודה על זה מאוד.

עדיין לא החלטתי אם אמשיך לכתוב בבלוג לאורך תקופת החזרה לארץ, אני כן אוהבת את הכתיבה כי היא סוג של פורקן אבל אני גם לא בטוחה אם היא צריכה להיות פומבית. בינתיים בחופש אני מתרכזת בלפגוש אנשים שחשובים לי, ללמוד נהיגה, לעשות מיונים לצבא ועוד סידורים כלליים.

כמו שהבטחתי אני מצרפת תמונות מהgraduation ואולי מעוד קצת דברים בסוף שנה.

אוהבת המון המון ומוקירה תודה לכל מי שהיה חלק מהמסע שלי בשנתיים האחרונות,
כליל