כמעט שנתיים שלמות עברו מאז פרסום הפוסט האחרון.
ממש בשבוע וחצי הקרוב אני מסיימת את שירותי בצבא ואין לי מילים להסביר עד כמה אני שמחה שהתקופה הזאת מסתיימת. לא, לא היה גיהנום, לפחות לא תמיד, עם זאת הצבא הוא לא המגרש הביתי שלי ולא מסגרת שהרגשתי שאני באה בה לידי ביטוי לפחות לא כמו שאני מעוניינת לבוא לידי ביטוי בחיים אחרי.
רק לפני שאני ממשיכה חשוב לי לגשר על הפערים אם יש עדיין אנשים שלא מכירים אותי אישית וקוראים בבלוג (כנראה שלא). אחרי שנה כמדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, במזל גדול מאוד נפתח תקן למדריכת חילוץ ביחידת החילוץ 669, התמיינתי לתפקיד ונבחרתי אליו. הייתה לי זכות גדולה ואני באמת מכוונת לזה לשרת במקום כזה את השנה האחרונה לשירות שלי. זאת יחידה מדהימה, שהאנשים בה הם אנשי עשייה אמיתיים, כאלה שלא שואפים לבינוניות והאנשים הכי מקצועיים ומקצוענים שפגשתי. שמחה שלפני היציאה לאזרחות הייתי בסביבה שהחזירה לי את האמונה באדם והחדירה בי שוב את הרצון לפעול ליצירת טוב, יעול ועשייה מפתחת ובונה. יש לי הרבה דברים להגיד על השירות הצבאי ואולי בעיקר על הפרספקטיבה שקיבילתי כתוצאה מהעובדה ששירתתי בשני מקומות שונים בתכלית אחד מהשני. עם זאת אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים לדברים שיש לי לומר. אני רק אסגור ואומר שהצבא היה עבורי תקופה לא פשוטה בכלל וחשוב לי לא לצבוע אותה בוורוד ולצייר לאנשים אחרים תמונה מושלמת. היה לי קשה, אפילו מאוד, אבל וזה אבל גדול מאוד יש שלוש בנות חשובות לי מאוד שהולכות איתי מהשנה הראשונה בשירות ופתחו לי את הלב ולימדו אותי המון ומהשנה השנייה בשירות זכיתי להכיר כל כך הרבה אנשים ונשים מדהימים אחד אחד שהלב מתפוצץ מכמות ההוקרה שיש לי שזכיתי לעבוד ולשרת לצידם. וכמובן כמובן המזל הגדול שנפל בחלקי להכיר את אברהם ומאותו רגע להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלו והוא משלי ועל זה לעולם לא אוכל להודות מספיק.
היציאה לאזרחות מתרחשת בצל מגפת הקורונה, לא ראיתי את זה בא והתחושה היא שיש עצור ענק על החיים של כולם מסביבי. אני כרגע בצומת דרכים, חשבתי שהחפשש לפני השחרור יאפשר לי להתאפס ולהבין מה אעשה הלאה. אך ליקום יש תוכניות משלו ורוב התוכניות שתכננתי לא מתאפשרות בגלל המצב. אני כן מצליחה להסתכל על הצד החיובי ואני נהנת מאוד מהחובה להישאר בבית. מהרגע שעזבתי לסינגפור לא הייתה לי תקופה רציפה של רק בית ובחופשות תמיד נהגתי לרוץ ממקום למקום ולהתרוצץ או כמו שאבא שלי מכנה אותי אני restless.
אני מנסה לקחת את הזמן הקרוב ולסגל לעצמי שגרה רגועה, להנות מהדברים הפשוטים ולשמוח משמחות קטנות. להשקיע בבריאות שלי, לקרוא ספרים, לראות סדרות ובעיקר פשוט להיות כאן ועכשיו בלי תחושה שאני חייבת אבל חייבת לנצל את הזמן.
מאחלת לעצמי ימים של עשייה חיובית ופורה, מקווה שלאחר משבר הקורונה אוכל למצוא לעצמי אפיקים מעניינים והזדמנויות מרגשות שיפיחו בי מחדש את ההתרגשות מעשייה חברתית. מאחלת לעצמי למצוא שלווה אמיתית, להתנער מהדברים הפחות טובים שדבקו אליי בצבא ולקחת איתי כצידה לדרך דברים טובים שלמדתי מאנשים ומהמקום הזה.
מאחלת לכולנו ימים בריאים ופשוטים יותר.
אוהבת,
כליל
ממש בשבוע וחצי הקרוב אני מסיימת את שירותי בצבא ואין לי מילים להסביר עד כמה אני שמחה שהתקופה הזאת מסתיימת. לא, לא היה גיהנום, לפחות לא תמיד, עם זאת הצבא הוא לא המגרש הביתי שלי ולא מסגרת שהרגשתי שאני באה בה לידי ביטוי לפחות לא כמו שאני מעוניינת לבוא לידי ביטוי בחיים אחרי.
רק לפני שאני ממשיכה חשוב לי לגשר על הפערים אם יש עדיין אנשים שלא מכירים אותי אישית וקוראים בבלוג (כנראה שלא). אחרי שנה כמדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, במזל גדול מאוד נפתח תקן למדריכת חילוץ ביחידת החילוץ 669, התמיינתי לתפקיד ונבחרתי אליו. הייתה לי זכות גדולה ואני באמת מכוונת לזה לשרת במקום כזה את השנה האחרונה לשירות שלי. זאת יחידה מדהימה, שהאנשים בה הם אנשי עשייה אמיתיים, כאלה שלא שואפים לבינוניות והאנשים הכי מקצועיים ומקצוענים שפגשתי. שמחה שלפני היציאה לאזרחות הייתי בסביבה שהחזירה לי את האמונה באדם והחדירה בי שוב את הרצון לפעול ליצירת טוב, יעול ועשייה מפתחת ובונה. יש לי הרבה דברים להגיד על השירות הצבאי ואולי בעיקר על הפרספקטיבה שקיבילתי כתוצאה מהעובדה ששירתתי בשני מקומות שונים בתכלית אחד מהשני. עם זאת אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים לדברים שיש לי לומר. אני רק אסגור ואומר שהצבא היה עבורי תקופה לא פשוטה בכלל וחשוב לי לא לצבוע אותה בוורוד ולצייר לאנשים אחרים תמונה מושלמת. היה לי קשה, אפילו מאוד, אבל וזה אבל גדול מאוד יש שלוש בנות חשובות לי מאוד שהולכות איתי מהשנה הראשונה בשירות ופתחו לי את הלב ולימדו אותי המון ומהשנה השנייה בשירות זכיתי להכיר כל כך הרבה אנשים ונשים מדהימים אחד אחד שהלב מתפוצץ מכמות ההוקרה שיש לי שזכיתי לעבוד ולשרת לצידם. וכמובן כמובן המזל הגדול שנפל בחלקי להכיר את אברהם ומאותו רגע להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלו והוא משלי ועל זה לעולם לא אוכל להודות מספיק.
היציאה לאזרחות מתרחשת בצל מגפת הקורונה, לא ראיתי את זה בא והתחושה היא שיש עצור ענק על החיים של כולם מסביבי. אני כרגע בצומת דרכים, חשבתי שהחפשש לפני השחרור יאפשר לי להתאפס ולהבין מה אעשה הלאה. אך ליקום יש תוכניות משלו ורוב התוכניות שתכננתי לא מתאפשרות בגלל המצב. אני כן מצליחה להסתכל על הצד החיובי ואני נהנת מאוד מהחובה להישאר בבית. מהרגע שעזבתי לסינגפור לא הייתה לי תקופה רציפה של רק בית ובחופשות תמיד נהגתי לרוץ ממקום למקום ולהתרוצץ או כמו שאבא שלי מכנה אותי אני restless.
אני מנסה לקחת את הזמן הקרוב ולסגל לעצמי שגרה רגועה, להנות מהדברים הפשוטים ולשמוח משמחות קטנות. להשקיע בבריאות שלי, לקרוא ספרים, לראות סדרות ובעיקר פשוט להיות כאן ועכשיו בלי תחושה שאני חייבת אבל חייבת לנצל את הזמן.
מאחלת לעצמי ימים של עשייה חיובית ופורה, מקווה שלאחר משבר הקורונה אוכל למצוא לעצמי אפיקים מעניינים והזדמנויות מרגשות שיפיחו בי מחדש את ההתרגשות מעשייה חברתית. מאחלת לעצמי למצוא שלווה אמיתית, להתנער מהדברים הפחות טובים שדבקו אליי בצבא ולקחת איתי כצידה לדרך דברים טובים שלמדתי מאנשים ומהמקום הזה.
מאחלת לכולנו ימים בריאים ופשוטים יותר.
אוהבת,
כליל
 |
| מפגש איחוד מרגש בברלין עם חברים מהקולג׳ |
 |
| ברלין 2019 |
 |
| שבת במצפה רמון |
 |
| יום הולדת 20 בראש הנקרה |
 |
| טיול יחידה באילת |
התחלתי לקרוא את הבלוג כי אני מתעניינת הללמוד ב uwc אבל המשכתי כי את פשוט מעוררת השראה! רק שתדעי
השבמחקתודה! מרגש בטירוף!
מחקהיי
השבמחקאני מניחה שאת חושבת שרק המשפחה שלך קוראת את הבלוג שלך, אבל לא רק.
התחלתי לקרוא כי אני מתעניינת ללמוד ב uwc אבל המשכתי לקרוא כי את פשוט מעוררת השראה!
וואווו תודה! מרגש בטירוף לקבל תגובה כזאת! בהצלחה עם הגשת המועמדות. מוזמנת לפנות אליי בכל דבר.
מחק