"זכרו, זאת הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות...": תזכורת עצמית

שוב אני כותבת אחרי הרבה זמן שלא. כל תקופה שאני נכנסת לבלוג זה מעניין להסתכל אחורה ולראות את המחשבות שהלכו איתי והרגעים שחוויתי בשלבים שונים בחיים.

האמת שהמוטיבציה לחזור ולכתוב באה מעמליה (אז אם את קוראת את זה מקווה שהולך לך טוב אם הגשת המועמדות), הייתי בסמינר של סידס אוף פיס ועמליה ניגשה אליי ואמרה לי שהיא נתקלה בבלוג שלי ושהיא קראה בו ומפה לשם זה החזיר לי את התחושה שהפלטפורמה הזו כן יכולה להיות רלוונטית ושכמו שאני תמיד תהיתי מה קורה לבוגרי uwc אחרי שהם מסיימים את הלימודים בחו״ל אז גם אחרים תוהים. ולכן יש ערך ללהמשיך ולכתוב, לשפוך קצת אור על החיים שאחרי ועל החיים בכלל.

אני אעשה סקירה קטנה מהפעם האחרונה שכתבתי בה. פעם אחרונה שכתבתי בה, הייתה בדיוק לפני שנה, הייתי חסרת כיוון, שבורת לב ובעיקר מבולבלת. העולם שהכרתי השתנה, אני השתנתי ולא מצאתי קרקע יציבה לעמוד עליה. נפלתי להרבה רחמים עצמיים והרגשתי שאין לי מושג וחצי מושג לגבי איך יוצאים מהברוך שנכנסתי אליו.

חוסר בהירות היה המוטיב המרכזי, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, מה עושה לי טוב, מה מעניין אותי, מה זה חיים מבוגרים וכו׳ וכו׳

הרבה מהתחושות האלה שציינתי בלשון עבר עדיין אופפות אותי בדיוק כמו לפני שנה ואם כמה שזה מבאס זאת המציאות.

התחלתי לירות לכל הכיוונים, פשוטו כמשמעו, והגשתי מועמדות לעשרות עבודות, בתי ספר בארץ ובחו״ל, תכניות ומה לא. לאט לאט הבנתי שכל הדברים האלה הם בסוף תפאורה אם לי בפנים לא הכי טוב ושכרגע בראש סדר העדיפויות שלי הוא לטפל בעצמי ובwell being שלי.

כך או כך עברתי בין מלא (מלא) עבודות, עבדתי בגן אנתרופוסופי, עבדתי בבית ספר בינלאומי, עבדתי בבית ספר רגיל, עבדתי בבית קפה ובעיקר עבדתי בללמוד להתרגל ולהסתגל לחיים של גדולים, כאלה שיש בהם יותר אחריות, כאלה שאתה מבין שזה שאמרו לך שהכל בידיים שלך זה לא באמת נכון והמון דברים פשוט לא בשליטתך, עבדתי בללמוד לשחרר מאיך שחשבתי שדברים יהיו ובכנות אני עדיין עובדת בזה ועל זה, מנסה לשחרר לחופשי את המחשבות של איך חשבתי שדברים מתנהלים או היו צריכים לקרות. זו עבודה סיזיפית אך חשובה.

עוד פחות מחודש אני מתחילה את הלימודים, אחרי אפיזודה מייאשת שבה חשבתי שאחזור ללמוד בחו״ל אני מתחילה את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. אני לא בטוחה לגמרי מה המחשבות שלי לגבי זה, יש עדיין קצת fomo ותחושת החמצה מכל מיני אוניברסיטאות שהיו לרגע קט אופציות לשנה הקרובה אך זה מה יש ועם זה אני מתכוונת לעבוד ולייצר את הכי טוב.

יש פחד לחזור ללימודים אחרי ארבע שנים שלא נגעתי במחברת ועפרון אבל יש גם התרגשות מסויימת. בסוף לימודים תמיד היו מקום שאהבתי וסיקרן אותי ואני מקווה לחזור לתחושות האלה. מאחלת לי למצוא אנשים חדשים שאני אוהב, להיות מסוגלת לספוג את מה שלמקום יש להציע, להשיל מעליי את הציניות ולתת לחוויה לסחוף אותי.

באמת שאין לי מושג איך יהיה, אבל אני מתעקשת ללבוש משקפיים אופטימיות, בסוף הבחירות שלי הן טוב מטוב ויש לי מזל גדול שאני מסוגלת להמשיך את הלימודיים התיכוניים שלי ולהרחיב אופקים.

מקווה שגם החיים הסטודנטיאלים מסביב יהיו משהו שאני אוהב ואתחבר אליו ושאדע איך ליצור סביבי עולם ומציאות שאני אוהבת ונרגשת להתעורר אליה בכל בוקר ובוקר.

ובכללי מאחלת קצת חמלה עצמית, להיות במקום סלחני כלפי עצמי, אחרים והעולם, החיים לא הולכים בקו ישר וזה בסדר, יש אידיאל ויש מציאות ובסוף כך או כך צריך לקבל את מה שקורה בשטח.

מקווה שהפוסט לא היה מבולגן מדי, רצות אצלי בראש מחשבות רבות ולפעמים קצת קשה להוציא מהן משהו קוהרנטי.

מאחלת לכולנו שנה טובה ובריאה,

אוהבת,

כליל