אמא בסינגפור,un day ושלל חוויות

אז אני מתחילה את הפוסט אם אירוע מאוד חשוב שקרה בזמן האחרון והוא כמובן un day! למי שלא קרא בפוסט בעבר, un day זה יום שכולו מרוכז על מגוון התרבויות שיש בקולג׳ ובעצם חוגגים את היופי של המסורות, תרביויות ולאומים השונים. בבוקר באים לבית ספר עם תלבושת לאומית ובערב יש מופע ענק (וממש מקצועי) של ריקודים מכל העולם. כמו שכבר כתבתי השתתפתי בריקוד הטורקי והברזילאי והיה באמת מדהים! היום עצמו היה מרגש וכיף בטירוף ומאוד שמחתי שאמא שלי יכלה להיות נוכחת ביום כזה מיוחד בבית ספר. חוץ מהיום הזה ההכנה אליו לאורך כל כך הרבה זמן הייתה מתישה אבל ממש שווה את זה. היה באמת כיף להיות חלק מאירוע כזה בבית ספר ואני שמחה שזה היה כל כך משמעותי השנה ואצרף תמונות להמחשה בסוף הפוסט.

חוץ מזה, היום אני והשותפות לחדר יצאנו ל״זמן איכות״ (כאילו אנחנו לא ביחד 24/7) והיה ממש כיף. הלכנו למסעדה ממש חמודה שגיליתי ביחד עם אמא שלי כשהיא הייתה בסינגפור ואכלנו פרוזן יוגורט והיה ממש כיף באופן כללי.

כפי שבטח הבנתם, אמא שלי ביקרה בסינגפור בשלושה שבועות האחרונים וביחד נסענו לבאלי (אי באינדונזיה). תמיד יש לי תחושה כאילו החוויות שלי מחולקות לשניים, החיים בישראל והחיים בסינגפור וזה כאילו כמו שני עולמות מקבילים. זה נשמע קצת מוזר ובטח הזוי אבל כהעולמות האלה מתערבבים זה תחושה מיוחדת שלא אוכל להסביר. זה ממש שימח אותי שאמא שלי פתאום ראתה איפה לעזאזל הייתי בשנה וחצי האחרונות ועכשיו היא יכולה להבין טוב יותר איפה אני חיה ולקבל טעימה מהחוויה שאני עוברת. לחופשת אוקטובר שארכה שבועיים נסענו לבאלי והייתה חופשה כיפית בטירוף. באלי היא מאוד תיירותית ולא אהבתי בה את כל האזורים כי הייתה תחושה ממושכת שמנסים לעשות עליך כסף כתייר אבל המקום עצמו יפייפה והוא מין שילוב קסום בין מקדשים יפייפיים וחופים מדהימים. 

חוץ מזה הייתי גם עם הפנימייה בסופ״ש באינדנזיה בדיוק כמו בשנה שעברה, היה באמת מדהים ונהנתי מכל רגע. 

חוויה אחרת מעניינת שקרתה לי בזמן האחרון היא שהלכתי עם עוד כמה חברים לפסטיבל הסרטים הישראלי ששודר בסינגפור באחד הקולנעים וצפינו בסרט ״מי יאהב אותי עכשיו?״ שמדבר על סהר, ישראלי שעזב ללונדון ומתמודד עם היותו הומו וhiv positive. בסרט הם מציגים את ההתמודדות שלו עם המשפחה הדתייה שלו בישראל. לי הייתה חוויה ממש מעניינת לצפות בסרט הזה עם חברים ממדינות שונות כל כך כי הייתה לי תחושה שהם לא מבינים את ההווי הישראלי בסרט ואת הקונוטוציות של הרבה מהדברים שהוצגו. 

חוץ מזה, התקופה האחרונה הייתה מלחיצה במיוחד בשבילי ופחות בגלל מה שקורה בסינגפור. אני מאוד מפחדת שאני אפול בין הכיסאות מבחינת המערכת הצבאית. אני נמצאת במצב מבולבל כשכל החברים מסביבי מגישים מועמדות לאוניברסיטאות וכל כך עסוקים בזה בזמן שאני חוקרת על תפקידים בצבא ומכינות ושנות שירות. יש בי כרגע תחושה בעיקר של בלבול וחוסר וודאות שאני מקווה שתעבור בקרוב. יש גם תחושה של ספירה לאחור בשנה השנייה, כאילו כל דבר שקורה בבית ספר הוא בפעם האחרונה וזה ממש מעציב אותי ושם לחץ נוסף כביכול להספיק הכל ולעשות הכלץ

מתגעגעת ואוהבת המון,

כליל

נ.ב- אני מוסיפה תמונות שבטח ימחישו יותר טוב את המתרחש אז אל תהססו לדלג על הכתוב ופשוט להסתכל בתמונות :) 

אני ואספן באינדונזיה

ee day: זה בעצם יום שבו אנחנו מתחפשים לפי הנושא שעליו כתבנו את
ה-ee שזה עבודה ענקית שעושים במסגרת תעודת בגרות בינלאומית.
מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אוניניי (ניגריה), אני ומיראיי (טורקיה)

אני ואמא חוקרות את סינגפור

ריקוד ברזילאי

ריקוד טורקי

un day!

סופ״ש באינדונזיה

הבאתי חברים לדירה שאמא נשארה בה

באלי, אינדונזיה עם אמא

סיפור ההמשך של הרפתקאות כליל בארץ הסינים

אז אכן לא כתבתי פה הרבה זמן, ואני די מצטערת על זה. אני עדיין לומדת למצוא את האיזון בין לתעד את החיים ללחיות אותם.

חוץ מזה הרבה מאוד דברים קרו. אז התחילה השנה בכל הכוח, המון מטלות, שיעורים, מבחנים וכו׳ אבל זה החלק היותר משעמם של העניין. כבר התרגלתי לכל הלחץ והעומס של הלימודים פה ואני חושבת שבסך הכל השנה אני מתמודדת עם זה בצורה הרבה יותר טובה. למדתי לשחרר הרבה יותר ובאמת שזה הופך את החיים שלי פה להרבה יותר קלים. בסופו של דבר הבנתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה את ההכי טוב שלי וככל שאני נותנת את כל כולי אין לי תלונות כלפי עצמי וכלפי אף אחד.

חוץ מזה, התחילו החזרות לun night. השנה אני רוקדת ריקוד ברזילאי וריקוד טורקי והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת זה כי גם אמא שלי מגיעה לסינגפור באותה התקופה והיא תזכה לראות את המופע. הולך להיות גם דוכן אוכל ישראלי והיום עצמו הולך ומתקרב וזה ממש מרגש.

התקבלתי גם למשהו בבית ספר שקוראים לו epiphany ובו אנחנו מכינים כראוגרפיה לריקודים ומצלמים אותם. זו מין פלטפורמה אלקטרונית לשתף אומנות וזה ממש מגניב כי לא חשבתי שאתקבל ושנה שעברה היה לי ממש חסר לעשות משהו עם הריקוד.

היום חזרתי מ over night אצל אוליביה, ילדה מהשכבה שלי שהיא פשוט מדהימה. היה לה יום הולדת אתמול ובאמת שהיה מדהים. היה כל כך כל כך כיף ואני ממש שמחה שהתקרבנו השנה.

אני לא רוצה שהבלוג הזה יראה יותר מדי כמו רשימת מכולת אבל בסך הכל קרו הרבה דברים והזמן עובר כל כך מהר שאני לא מצליחה לעקוב והשבועות והימים מעורבבים בראש שלי.

אוהבת המון,

כליל

ברביקיו בבית של אלה

יומולדת ליסה

אני ואספן (ארה״ב) ביומולדת של אוליביה

הבנות של טיוטר גרופ

עליתי לגג של המרינה ביי
זה האינפיניטי פול

הנוף מהמרינה ביי

אנה (אירלנד) מרגישה גאה

מיראיי (טורקיה), כרמן (הונדורס) ואני

יומולדת לאוליביה 2.0
מימין לשמאל: הוגו (אנגליה), אני (אל אל ישראל), אשה (הודו/ארה״ב),
אוליביה (אוסטרליה/ווילס), טניקה (אנגליה), אשה (אירלנד) וכרמן (הונדורס)

Second Year- Bring It On

אז הרגע התבשרתי שאת השנה הבאה אני הולכת לבלות באותו החדר עם כרמן (הונדורס), אוניניי (ניגריה) ומיראיי (טורקיה). האמת שאני ממש ממש מאושרת מזה כי אלו שלושת הבנות שביקשתי להיות איתן בחדר וזה ממש משמח אותי שזאת תהיה הסיטואציה בשנה הבאה.

אני עוזבת מחר מעבר להרי החושך (כמו שאמא אומרת) בפעם השנייה. יש התרגשות וכרגיל יש גם עצב ופחד. אני לא חושבת שהעובדה שזאת לא הפעם הראשונה שאני מגיעה לסינגפור מקלה על תחושת העזיבה אלא דווקא מקשה עליה כי איתה באות גם ציפיות מהשנה החדשה שלא היו בעזיבה הראשונה מהארץ.

אני מתרגשת לקראת השנה החדשה ומאחלת לעצמי שאלמד לשחרר, להנות שאנצל הזדמנויות, שאטייל הרבה, שאלמד, שאגלה, שאחקור ושיהיה לי טוב באופן כללי. אני מקווה ששנה הבאה תהיה צבעונית, מרגשת, חסרת מעצורים, מספקת, מחשלת ומאתגרת. מקווה שאמצא את המקום שלי, אהנה ואהיה שמחה בכל רגע ורגע. מאחלת לעצמי שאת תהיה שנה של תובנות חדשות, הבנות עמוקות, חשיבה אינסופית וכיף.

רציתי לנצל את המעמד ולומר תודה רבה לכל החברים, החברות והמשפחה שהפכו את חופשת הקיץ הזאת לבלתי נשכחת והזכירו לי עד כמה תחושת בית היא חשובה. תודה שאתם לצידי גם שאני כאן פיזית בישראל וגם שאני רחוקה אלפי קילומטרים בסינגפור. תודה לכל האנשים שבאו, אמרו שלום, סיפרו לי סיפורים והעלו לי חיוך על הפנים. אני אוהבת ומעריכה כל אחד מכם. אין יותר מאושרת ממני על כך שאתם בחיי.

אוהבת המון ומתרגשת לקראת ההרפתקאה החדשה אבל גם עצובה לעזוב,
שלכם,
כליל

אני, רוג׳ר ושירי מאחורה

מצעד הגאווה בירושלים 2016

מבקרים את רענן בבסיס

חופשת קיץ בנחשולים

כל החבורה

IFP conference- Timor Leste 2016

אז כפי שכבר סיפרתי בעבר השתתפתי בקולג׳ בתכנית בשם יוזמה למען שלום שמתמקדת בשני אזורי סכסוך באסיה מדינה בשם מזרח טימור ותאילנד. בשבוע האחרון הייתי במזרח טימור שם העברתי ביחד עם עוד כעשרים אנשים מהבית ספר ועידה לנוער מקומי בנושאים שונים כמו זהות, דת, אלימות וכו׳... הפוסט נכתב באנגלית רק כי החוויה התרחשה באנגלית ולכן היה לי יותר קל לספר עליה באנגלית. באמת שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי השנה ולמדתי המון.

This is a story of hope and despair. This week has exposed me to more than i would ever imagined and presented me with a reality so different than my own. The week started with reaching Timor and looking around the capital city, Dili. For me it felt like if someone stopped the time and like in 4 hours flight I was going 30 years back in time. Timor is a beautiful country with such a rich history. Throughout the week i got to learn more and more on the sensitive aspects of Timorese culture and history. Timor moved quickly from being a Japanese colony to Portuguese and then after 9 days of independence to being terribly occupied by the Indonesians. By talking to some of the kids there I have heard stories of seeking for an asylum in New Zealand and staying in a refugee camp in Indonesia. Growing up in conflict area I always felt like I knew what it means by being affected by a conflict, but the kids in Timor are way more than just affected by the situation on their country but they also living day to day as if it was the only day. While talking to Anya that is doing a gap year in a clinic in Timor I discovered that the history of this beautiful country resulted in the mindset people have. The fact that the country position was changing quite often ended up in people having hard times to adjust to a routine and follow simple instructions. Moreover, Anya talked about the health condition in Timor, something that really touched me. She was telling me about a young woman only 19 years old that had a breast cancer, a problem that can be easily overcome in the country I am from but the health department in Timor just cannot give her treatment. This young lady does not have money to fly to Australia and Anya is in a situation that she knows that she is sending her back home and she is going to die. Growing up in this great UWC bubble you have the feeling like everything is in your hand, like can make a change that will transform the world. Coming to Timor made me realize that to change the world, I can’t, but I can definitely make an impact on individuals. Even if I like to think that everything is in my hands there are just stuff that I cannot change and the wisdom comes when you know how to distinguish the two situations. One day we went to a place called, Casa Vida, a shelter for abused women. There I have learnt so much about the Timorese culture and how domestic abuse is such a significant problem in Timor. It made me understand how fortunate I am to be born to a country where women position is not as in Timor and how happy I am to be able to have values of respect towards all humans no matter who they are. I did not come for the conference to preach so I was trying to avoid any clash of my values with some of the delegate’s which I found very challenging. One of the girls told me that a woman body is owned by her husband and that if a woman wears short clothes it is her fault if she gets raped. To say that I was shocked is underestimating my feelings, I was so overwhelmed but I tried staying in the facilitator position and lead this delegate to hear a different point of view. This is what was amazing about this week it gave an opportunity to deal with ideas I have never heard before and to hear stories of a part of the world I did not know about its existence before.

ממש לפני הטיסה חזרה לארץ

אוהבת המון

כליל

:הנה כמה תמונות מהמדינה היפייפיה הזאת

המשתתפים בתכנית חיכו לנו בשדה התעופה לומר להתראות

"And I took the road less traveled by..."

אז הנה מגיע פוסט הסיכום של השנה הראשונה שלי בסינגפור. אין לי מילים לתאר עד כמה השנה הזאת הייתה מאתגרת, שונה ומפתיעה כל פעם מחדש. כל כך קשה לי לעכל את המחשבה שכבר עברתי חצי מחווית ה-uwc שלי. זה הולך להיות פוסט יחסית ארוך של מחשבות, הרהורים והרבה הערכה והקרת תודה.

אז קודם כל אתמול פגשתי את דוד שלי שהגיע לסינגפור מטעמי עבודה, כנשפגשנו עם הקולגות שלו כולם מיד שאלו: אבל למה לעזוב? איך ההורים נתנו לך? שתי שאלות שאני שומעת הכי הרבה אבל אם פעם הייתי מהססת באיך לענות עליהם כיום כבר יש לי תשובה. למה לעזוב? כי אם קיבלת אפשרות מדהימה כזאת, המעט שתוכל לעשות זה לקחת אותה בשתי ידיים. כי אני רוצה לטרוף את העולם, לגלות מקומות חדשים, ללמוד על עצמי, על אחרים ועל העולם. כי מחוץ לשלולית הקטנה שגדלתי בה יש הרבה מה לראות. כי לא תמיד אפשר לקבל הזדמנות לחיות בקצה השני שבעולם עם כזאת רשת תמיכה. כי אני רוצה ומוכנה לצאת למסע מיוחד ומאתגר. כי אני רוצה לחיות מחוץ לחוף המבטחים שלי, לקחת סיכונים וללמוד בעיקר ללמוד. ואיך ההורים נתנו? פשוט זכיתי, זכיתי לגדול להורים שתמיד שמו אותי ואת האושר שלי לפני הכל, שחינכו אותי לערכים שגדלתי עליהם ושהאמינו בי בכל דרך שבחרתי בה.

אז אני מסה לעשות חושבים על התקופה שההיתי בה בסינגפור ואני פשוט מוקסמת מכמות החוויות שצברתי. תודה על שנה מדהימה שלימדה אותי כל כך הרבה. לאורך השנה הזאת היו לי כל כך הרבה מפגשים עם אנשים מעניינים מכל כך הרבה רקעים, למדתי לראות עולם, להכיר תרבויות חדשות, לחיות עם אנשים שונים ממני, להעריך מגוון ולהנות מכל רגע. לעולם לא אשכח את כל הרגעים המדהימים שהי לי השנה מפשוט לשבת בבית ספר ולדבר שיחה טובה עם מישהו על הכל וכלום במקביל עד לטייל בנפאל ולהאבד בקמבודיה. מלנסות למצוא אוכל זול ותמיד לסיים במקדולנדס ללפגוש ישראלים במקום הכי מפוקפק בהודו ועוד הרבה הרבה חוויות.

השנה הזאת לימדה אותי הרבה על עצמי ועל המהות של הבחירות שאני לוקחת. תודה לכולם שהיו לי לרשת ביטחון, אני אוהבת את כולכם ומודה על כל רגע שאתם בחיי.
עם התרגשות לחזור הביתה לחופשה והתרגשות גם להתחיל שנה חדשה בסינגפור אני אסיים את הפוסט.

מצרפת קטע שכתבתי לאחר שיחה עם אחד המורים בבית ספר:
״אחרי השיחה עם טים, יש רגעים קטנים כאלה, אלה שגורמים לי לומר תודה שאני פה. כן, יש גם הרבה רגעים מכוערים שגורמים לי להטיל ספק בהחלטה להגיע לפה. אבל רק בשביל הרגעים הקטנים האלה שגורמים לי להיות הכי שמחה בעולם וגורמים לי להרגיש תקווה אני מוכנה להישאר. היום היה יום טוב.״

השבוע הבא אני נוסעת למזרח טימור לועידה שכבר סיפרתי עליה באחד הפוסטים הקודמים ורק אז אני בחזרה בבית.

אוהבת המון,
 כליל

ארוחת פרידה מענטרה שהייתה אחד האשנים המדהימים ומעוררי ההשראה שפגשתי השנה
בתמונה מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אני, ענטרה (הודו), מיראיי (טורקיה) 

Pink Dot אירוע הקהילה הגאה בסינגפור
בתמונה מימין לשמאל: לואיס (קוסטה ריקה/אל סלבדור), מיראיי (טורקיה), אני ויסה (הולנד)

בילוי שישי אחרון בסינגפור לשנה
בתמונה מימין לשמאל: אלה (שוויץ), פטריק (ברזיל), מיראיי (טורקיה), אני ולואיס (קוסטה ריקה/ אל סלבדור)

תצוגה לזכר הנרצחים באורלנדו שהקמנו בבית ספר

אני ופטריק (ברזיל)

שינויים

אז לא כתבתי הרבה זמן ויש לזה הרבה סיבות. המחשב שלי די מת ולכן אין לי יותר מקלדת עברית במחשב ואני מקלידה את הפוסט דרך הפלאפון אבל ממש רציתי לכתוב. אז מה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי? כל כך הרבה דברים השתנו ולכן זוהי הכותרת שנתתי לפוסט.
כן, הרבה אנשים תוהים למה אני לא בבית בישראל והסיבה לכך היא שלקולג' בסינגפור יש תאריכים שונים משאר בתי הספר ולכן אגיע רק בעוד חודש.  מאז המבחנים שכתבתי עליהם בפורט הקודם התחיל השליש השלישי ואיתו כל העבודות והלחץ הלימודי. באמת שבחיים לא עבדתי כל כך קשה בשביל בית ספר ובשבועות האחרונים היו לי מאוד קשים ואפילו מתסכלים מדי פעם.
לפני שבוע בדיוק חזרתי ממלזיה. נסעתי למלזיה עם בית ספר לטיול של כיתת ביולוגיה. נסענו לאי קטן בשם טיאומן שהיה ממש יפה ומקסים. הטיול עצמו לא היה הדבר הכי מדהים בעולם בעיקר בגלל שהמטרה שלו הייתה לימודית אז הוא היה מאוד אינטנסיבי ולחוץ.
חוץ מזה בזמן האחרון היו הרבה פרידות מהסקנדיירס דבר שהיה ממש קשה לי בעיקר מבחינה רגשית. כבר כתבתי על זה, אבל יש אנשים שבתוך כמה חודשים הצליחו להשפיע עליי בצורה כל כך מיוחדת ולהשאיר בי חותם ושהפרידה מהם כל כך עצובה לי עד שזה אפילו מכאיב פיזית. התקופה של הפרידות ביחד עם הלחץ הלימודי יצרו מין תקופה עצובה ומטלטלת כזאת שקצת הקשתה עליי בזמן האחרון.
בקולג' בסינגפור אחרי שהסקנדיירס עוזבים הפירסטיירס נשארים לעוד חודש של בית ספר דבר שלדעתי רק מקשה על הפרידה כי ממש מרגישים במחסור שלהם.  הייתי רגילה ללכת כמעט כל יום לחדר של מרווה מטורקיה ולבלות עם דביישני מהודו ועוד הרבה אנשים ועכשיו החדרים שלהם ריקים ונעלוים וזה ממש מעציב. היה לנו מין מפגש אחרון כזה עם כל מיני סקנדיירס שבאו וסיפרו על התחלת החוויה שלהם בסינגפור והנה קטע שכתבתי אחרי השיחה שהשפיעה עליי מאוד: "אחרי השיחה הזאת אני כותבת כמה מסקנות". קודם כל יצרתי פה קשרים בחיים לא דמיינתי לעצמי. יש פה אנשים שתוך שמן מוגבל כל כך הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי לתמיד ונשארו חרותים אצלי להרבה מאוד זמן. השנה האחרונה שינתה את החיים שלי מקצה לקצה ולימדה אותי כל כך הרבה.  אני הרבה יותר חזקה, מאושרת ומנוסה. קשה להיפרד, מאוד קשה. זה כל כך קשה שזה אפילו כואב פיזית והמחשבה להישאר בבית ספר לעוד חודש בלי הסקנדיירס מכאיבה. אני רוצה להודות כל ההזדמנות להכיר אנשים כל כך מעוררי השראה. הייתה לי הזכות להיות בחלקם לשנה מדהימה."

זהו, קשה לי לעכל את המחשבה שכבר עברתי שנה פה. הסופ"ש האחרון היה מדהים בסינגפור. הלכתי לבית כנסת הרפורמי והיה מקסים ופגשתי זוג ישראלים מקסים. הלכתי אליהם היום לארוחת ערב ופגשתי עוד כמה ישראלים שחיים בסינגפור ונהניתי מאוד.  יש פה תחושה כל כך מיוחדת ומחבקת של הקהילה הישראלית וזה מחמם את הלב.

עד לפעם הבאה,
מתגעגעת הביתה ולא יכולה לחכות יותר להגיע,
אוהבת המון,
כליל

Merve, Miray and me saying goodbye

Leaver's night

Graduation ceremony 

הטיול למלזיה מימין לשמאל: אני, סאם (צרפת), בברלי (איי מרשל),
מיראיי (טורקיה) ולואיס (קוסטה ריקה/אל סלבדור)

כל הקבוצה של המערכות סביבתיות במלזיה

בתמונה בברלי (איי מרשל), קייל (הודו/פורטוגל), אאוחניה (השותפה מאורגוואי) ואני.

אני וריה (הודו)