שגרה (?)

אני מפרסמת הרבה פוסטים וזה אולי חופר לחלק מהקוראים, אבל זה על מנת גם לסדר לי את הראש כי כל שבוע פה גדוש בפעילויות כמו שנה, וגם לטובת ההורים וסבא וסבתא שמחכים בקוצר רוח כל פעם מחדש לסימן חיים מארץ הסינים.

אז מה היה לנו עד עכשיו? עוד שבוע מתיש עבר על כוחותינו. מאוד קשה לי לחזור אחורה ולהיזכר מה בדיוק עשיתי, ואני בעצם כבר לא זוכרת מה עשיתי אתמול אבל אשתדל מאוד להעביר את הדברים החשובים.

אז כדי שהפוסטים באמת יכתבו בסדר כרונולגי, אמשיך מהנקודה בה עצרתי בפוסט הקודם. אז בסופ"ש הקודם בדיוק לפני שבוע  כתבתי שהלכתי ביום שישי לארוחה אצל משפחה ישראלית ושזה לא היה בדיוק החוויה הכי מהנה שיש, אבל החלק הטוב הוא שאחרי שחזרתי לפנימיה פגשתי את אספן (ארה"ב) והיא אמרה לי כמה היא התגעגעה אליי, רק שתבינו את הסיטואציה, היא לא ראתה אותי בדיוק שלוש שעות, פשוט בדרך כלל אנחנו רגילות לבלות הרבה מהזמן שלנו ביחד. זה ממש חימם לי את הלב והראה לי שבזמן קצר הצלחתי ליצור חברויות טובות.
בכל מקרה, בסוף לא יצאתי לזמן איכות עם השותפות אבל במקום זה הלכתי עם כמה חברים לבוגיס שזה מין ה"שוק" של סינגפור והתחדשתי בעגיל באוזן.
באחד הערבים יצאנו שכבת יא' ויב' לאזור בסינגפור שקוראים לו הולנד ווילג' והיה באמת כיף, לאט לאט אני מרגישה שאני מתחילה להבין מי האנשים שאני רוצה להסתובב איתם ומי פחות. פגשתי שם גם ילדה ממש חמודה מאיסט קמפוס (הקמפוס השני של הUWC בסינגפור) עליה אספר בהמשך הפוסט.

דברים מיוחדים שעשיתי השבוע חוץ מללמוד, נרשמתי לפעילויות שאני הולכת לעשות השנה והם:
התנדבות- אני הולכת לפגוש ילדים ממצב סוציואקונומי נמוך בסינגפור ולשחק איתם בזמן שההורים שלהם בעבודה. משמעותי זה לא נשמע אבל אני מקווה שאוכל להפוך את זה למשמעותי.
ספורט- אני הולכת לעשות יוגה ופיטנס וכנראה גם אומנויות לחימה.
פעילויות אחרות- IFP, שזו פעילות בה אנשים מהקולג' מקימים ועידה בנושא שלום בנוגע לסכסוכים באסיה. בסוף השנה נטוס לאחד הסכסוכים שעסקנו בהם כמו טימור לסטה, תאילנד או סרי לנקה.

יותר מזה, אני עושה גם פעילויות לא רשמיות, עוד מעט יש ערב בקולג' שנקרא UN NIGHT ובו יש ריקודים ואוכל מכל העולם, אני הולכת לרקוד בריקודים מארגנטינה, איי פולקלנד והונגריה. התחלנו כבר לעשות חזרות וזה פשוט מדהים. חוץ מזה כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם הולך להיות דוכן אוכל ישראלי אותו מארגנים היהודים בקולג', והכסף שנאסף הולך לתרומה. בישראל התנדבתי בארגון בשם SACH או בעברית, הצל ליבו של ילד, בו מביאים ילדים ממדינות מתפתחות לניתוחי לב מצילי חיים בישראל ומאוד רציתי שהכסף שנאסוף יתרם לארגון הזה. הבעיה היחידה שהמורה שאחאית על העברת הכספים היא לא אוהדת גדולה ולמרות שכתבתי מכתב ארוך על זה שאין שום היבט פוליטי בלשלוח את הכסף לארגון לא נראה לי שזה יצא לפועל, אבל השבוע אפגש איתה ונראה מה אפשר לעשות בנידון.

אתמול הלכתי לים, בסינגפור עצמה אין ממש חופים לרחצה אז כשרוצים ללכת לים הולכים לסנטוסה שזה אי צמוד, זה נשמע אולי טירחה לנסוע עד אי קרוב אבל זה עניין של אוטובוס ורכבל ומגיעים. במקרה פגשנו בדרך אנשים מאיסט קמפוס וביניהם אותה ילדה שדיברתי עליה קודם, קוראים לה פאולה והיא מספרד. דיברתי איתה הרבה בדרך לשם והיא אחד האנשים היותר עמוקים שיצא לי לפגוש עד עכשיו בחווית הUWC שלי. פגשתי שם גם את גויה שהיא מהולנד ודרך אגב היא גם יהודייה- היא הייתה בקורס קיץ קצר של הUWC בבוסניה ופגשה שם את ירדן שהיא ישראלית שסיימה הרגע את הקולג' בהודו וזה ממש הצחיק אותי לחשוב עד כמה העולם קטן.
בכל מקרה ממש שמחתי שהלכתי לזה ושיצא לי לפגוש עוד אנשים מהקמפוס השני.

כמה דברים אקראיים שקרו השבוע, לנייס מנמיביה היה יומולדת 19 ובמקום ללמוד הלכתי לקנות מצרכים לעוגה ואפיתי לו עוגה ביחד עם עוד כמה ילדים, מה שגרם לכך שכולנו רק התחלנו ללמוד בשתים עשרה בלילה ואז הייתי עייפה למחרת אבל לאט לאט אני גם אלמד איך מאזנים את הכל.
הייתה פגישה לכל התלמידים בשכבה שלי שהגיעו דרך הוועדות הלאומיות על מלגה עם מנהל בית הספר והשיחה הזאת לדעתי הייתה חיונית והיא ממש פתחה לי את הראש. הוא אמר משהו על זה שצריך לתת צ'אנס גם לתלמידי יום להוכיח את עצמם, חלק מהם באמת יהיו ילדים מפונקים וחסרי איכפתיות אבל אחרים יהיו מדהימים ודרוכים לחוות את החוויה, ואם אנחנו תופסים את עצמנו יותר UWC מהם אז אנחנו אלה שצריכים להיות פתוחים להכיר אותם ולא לשפוט מראש. וזה נכון, וזה מה שאני אוהבת בבית ספר הזה, הסיבה העקרית שהגשתי מועמדות לUWC זה כי באמת רציתי לנפץ לעצמי את הבועה, רציתי לראות עולם, תרבויות ודברים שונים ממה שהכרתי ואיך שאני רואה את זה אם הייתי נוסעת לכל קולג' אחר הייתי פשוט מכניסה את עצמי לבועה חדשה, ופה לא כל הילדים עברו תהליך מיון כדי להגיע חלק מהם באמת סתם מעצבנים וחסרי רגישות, אבל אלה החיים האמיתיים, אם תרצו או לא, לא תמיד כולם יהיו נחמדים אליכם, לא תמיד כולם יקבלו את הדעות שלכם באהדה, לא תמיד יכבדו אתכם אבל ככה זה.

אני לא יודעת אם כבר כתבתי את זה או לא, אבל פשוט התאהבתי בחיי הפנימיה, אני כל כך אוהבת לגור עם שותפות, לאכול ארוחות עם כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים, ללכת לבלות בשישי בערב וכמעט לאחר לשעת העוצר, ללכת לאכול בחוץ במקום שנראה מפתה ואז לגלות שארוחה עולה 13$ וזה יותר מדי בשביל תלמיד על מלגה ולסיים באכילה במקדונלדס, ללכת לבריכה בעשר בלילה ולחזור בריצה כי פתאום התחיל לרדת גשם, להירדם בחדר המשותף של כולם ולצאת עם מיליון תמונות מביכות, לעשות כביסה ולגלות שאם שמים את הכביסה במייבש ליותר מחצי השעה החולצות בית ספר חוזרות בגודל שמתאים לתלמיד כיתה א', להישאר ערה עד שתים עשרה בלילה כי לילד מסיירה לאון יש יומולדת ולחבק אותו כשהוא בוכה מהתרגשות והרשימה לא נגמרת...

עמכם הסליחה על האורך של הפוסט, אלמד לצמצם עם הזמן,
שלכם לתמיד,
כליל
נ.ב- בקרוב יש לנו חופשת אוקטובר של שבועיים ואני מתכננת טיול לאנשהו באסיה כנראה קמבודיה או ויאטנם וגם אחותי מגיעה לביקור!

השותפות

העגיל החדש

אחרי יום מפרך בבית ספר-
עם כרמן (הונדורס) ופטריק (ברזיל).

הנוף בשיעור ביולוגיה-
לפחות יש משהו אחד טוב בזה.

אוניניי (ניגריה) ואני עם התוצר המוגמר.

אופים עוגה לנייס- מימין לשמאל-
כרמן (הונדורס), אני, אוניניי (ניגריה), אספן (ארה"ב) ולואיס (אל סלבדור)

פגישה עם המנהל

חוף הים בסנטוסה, שלא תבינו לא נכון- אין פה טבע,
זה מלאכותי

בילויי יום שישי- מימין לשמאל-
קלאודיו (סלובקיה), אאחוניה (השותפה מאורוגוואי), אספן (ארה"ב),
בברלי (איי מרשל), אוניניי (ניגריה), אני וסאיף (גאינה).

מוטו חדש לחיים-
פוסטר שתלוי בבית ספר.

שבוע ראשון ללימודים

אז כפי שהכותרת מספרת שרדתי שבוע ראשון ללימודים ולאט לאט אני מתחילה להתאקלם. ציפיתי שהלימודים יהיו קשים, אפילו קשים מאוד והקושי אפילו עקף את הציפיות שלי לצערי. כן, לצערי אני חייבת לבאס את כל הזירו יירס העתידיים ולומר, חווית ה-UWC היא לא רק מסיבות וכיף אלא גם יש לימודים והרבה מזה.  אני אגיד יותר מזה, לא כי אני רוצה לבאס אלא פשוט להוריד אנשים לקרקע, קשה פה, לא תמיד קל ולא תמיד פשוט, ההתמודדות פה היא לא פשוטה לחלוטין, עם זאת יש רגעים מדהימים, משכרים ובלתי נשכחים ומגמדים את כל הרגעים הקשים. אבל היופי של החוויה הזאת זה שהיא מורכבת מהכל ביחד.
בדיוק חזרתי עכשיו מלאכול ארוחת שישי אצל משפחה ישראלית והאמת שלא כל כך נהניתי. הילדים שלהם היו קטנים ממני בשנה מבחינת גיל אבל זה הרגיש כאילו הם קטנים ממני ביובלים מבחינת בגרות, אני ממש לא אומרת את זה ממקום מתנשא, ואני אפילו לא מנסה להקטין אותם, זה פשוט עניין של חוויות שעברתי ואני עוברת שמעצבות אותי ומבגרות אותי מיום ליום כמו העובדה שבגיל 15 עזבתי את הבית למדינה רחוקה ומשונה במזרח הרחוק. לפעמים העובדה שהחלטתי לנסוע ושאני פה נראית לי כל כך מובנת מאליה ואני כל פעם מופתעת מהשאלה כששואלים אותי  "אבל למה לבד? ", " מה לא טוב לך בבית? " ואז אני נזכרת שהבחירה שעשיתי ממש לא מובנת מאליה לרוב האנשים ובאופן כללי בכלל, וזה מחזיר אותי למציאות, כי אני מוקפת באנשים שעשו את אותה בחירה כמוני ולאט לאט זה נראה לי נורמלי.
בכל מקרה יש רגעים שאני נתקפת געגועים הביתה, לא רק לחברים ולמשפחה אלא גם לישראל, למנטליות הישראלית. לדוגמה, היום בשיעור פסיכולוגיה המורה נתנה לנו שיעורי בית לשבור נורמה חברתית, ונתנה כדוגמה למשהו שאפשר לעשות את זה שבמקום לחכות בתור אז שנעקוף אותו. וזה ממש הצחיק אותי כי בסינגפור הכל מסודר ומאורגן ובישראל מעטים האנשים שבכל שנותם על האדמה לא עקפו ולא פעם אחת בתור.
בכל מקרה בנוגע לשיעורים, המקצועות שבחרתי הם:
רמה גבוהה- פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנגלית.
רמה נמוכה- עברית, מערכות סביבתיות וחברה ומתמטיקה.
בינתיים המקצוע האהוב עליי זה מערכות סביבתיות כי המורים פשוט מדהימים וזה אשכרה רלוונטי לחיים שלי. המקצוע הקשה ביותר זה ביולוגיה שכבר כמעט שבר אותי בשבוע הראשון וחשבתי להחליף אותו, פשוט כי המינוח באנגלית כל כך קשה לי והמורה מדברת מהר עם מבטא אירי.
יותר מזה שאר המקצועות סבירים, פסיכולוגיה נוטה לשעמם מדי פעם אבל זה ישתפר, מתמטיקה המורה טובה אז אני מסתדרת, עברית זה ממש דפוק כי המורה לא מבינה עברית אבל אשכרה צריך להשקיע בשיעור בניגוד לציפיות שלי ואנגלית המורה לא מפסיקה לדבר.
חוץ מזה יש לי tutor group שזה כמו מחנך וזה נחמד כי ככה מכירים ילדים בבית ספר.
זהו לבינתיים,
מחר אני כנראה הולכת עם השותפות לחדר לזמן איכות ובערב כל השכבה שלנו והשכבה מעלינו יוצאים וסוף סוף יש קצת זמן בסופ"ש לסדר את הראש להשלים לימודים ולנוח.
שיהיה לכולם סופ"ש שמח,
אוהבת אתכם ומלאת געגועים,
כליל
נ.ב - פגשתי עוד תלמידה יהודיה בבית ספר ובun night שזה ערב בינלאומי כזה אנחנו עושות דוכן של אוכל ישראלי.

יומולדת, שבוע הכנה ושלל חוויות

אז לא כתבתי הרבה זמן לווא דווקא כי לא רציתי פשוט המחשב שלי די נדפק ולא היה לי אפשרות לכתוב במקום אחר בעברית. אז עכשיו אני אנסה לדחוס מלא דברים לפוסט אחד. אם אין לכם כוח לקרוא את זה פשוט תרדו לתמונות.

מחר מתחילים הלימודים והאמת שאני סופר לחוצה כי אני ממש מפחדת על האנגלית שלי, כמעט כולם, גם תלמידי יום וגם פנימיה למדו באנגלית גם במדינות המקור שלהם ולי הולך להיות תהליך הסתגלות ארוך. נוסף לזה גם הקמפוס ממש ענק מה שיגרום למלא איחורים לשיעורים אבל אני אשתדל להסתגל מהר והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת העבודה הקשה.
בכל מקרה השבוע האחרון היה מין שבוע הכנה כזה, שבערך נקלוט מזה חיי פנימיה.
היה באמת עמוס, לא היה רגע דל, פשוט רצנו ממקום למקום ולא היה שנייה לנשום. כן הספקתי לעשות כמה שיחות סקייפ עם הבית וזה עשה לי באמת טוב על הלב. האמת שלא הרגשתי עדיין געגועים הביתה אבל אני בטוחה שהם עוד יגיעו, מה שכן לפעמים יש רגעים כאלה שהכל כל כך רועש וכולם נמצאים בכל מקום ודווקא אז יש נטייה להרגיש לבד, דווקא כשיש כל כך הרבה אנשים מאוד קשה למצוא מקום וזה גורם לתחושה קשה, וברגעים האלה אני ממש מתגעגעת לחברים ולמשפחה בבית ובעיקר לשירה, כי כשאני חושבת עליה ואני מבינה שהיא לא תחזור זה כואב לי לא רק כאב מנטלי אלא ממש פיזי.
בכל מקרה, אני משתדלת לא להיקלע לרגעים האלה כי אני באמת נהנת וטוב לי, פשוט חייבים להיות רגעים כאלה שמרגישים בהם לא טוב כדי שאני אדע להעריך את הטוב. וזה גם גורם לי להעריך את הבית שכרגע נמצא במרחק אלפי מיילים ממני, זה מראה לי עד כמה בניתי בסיס חזק בישראל ואיך מצאתי את המקום שלי בארץ. אומרים שהחוויה של ה UWC מרסקת אותך לחתיכות וגורמת לך לבנות את עצמך מחדש, אני מקווה שבמקרה שלי הבנייה המחודשת תהיה טובה יותר, חזקה יותר, איכותית יותר ואמיתית יותר.

הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי לסינגפור זה שנוהגים לכנות את סינגפור "מיני דיסנילנד" והאמת שאחרי שבוע פה באמת מרגישים ככה. הכל יעיל מאוד אפילו מדי, הכל מסודר ומאורגן, אין מקום לטעויות על הכל חשבו מראש. אני לא כותבת את זה כדי להשפיל את ישראל ולפאר את סינגפור אלא להפך, לפעמים זה גורם לסינגפור להיות מקום מצועצע, אפילו מזויף מדי פעם כשבשראל הכל אולי מסובך ומורכב יותר אבל גם אמיתי ועמוק יותר.

בכל מקרה, מארועי השבוע, היה לנו משחק גיבוש שהיה מין מסלול מכשולים בתוך בוץ והיו מלא משימות ויצאתי חבולה ושרוטה, היה לנו מין פעילות כזאת שהיא כמו המרוץ למיליון רק לא בדיוק עם מלא משימות כמו לאכול דוריאן שזה בערך הדבר הכי דוחה שקיים, לרקוד אחרי אנשים ברחוב ועוד מלא דברים, בנוסף לכל הדברים הרשמיים של הבית ספר יש פה גם רגעים שמרגע לרגע הופכים להיות כביכול שגרתיים וחשוב לי להזכיר לעצמי עד כמה זה לא רגיל כמו העובדה שאני אוכלת ארוחת צהריים עם אנשים מיבשות שונות משלי, העובדה שהרגע חזרתי מלראות ריקוד הודי ולנסות לרקוד ריקוד מנמיביה ועוד הרבה הרבה דברים. האפשרויות פה הן בלתי פוסקות ולפעמים זה מבלבל אבל גם מדהים ומשגע.

בכל מקרה כתבתי את הפוסט הזה במלא שלבים כי כל פעם הלכתי לעשות משהו אחר אז אני מסיימת אותו כאן כי מחר יום ראשון ללימודים ואני אשכרה באמת צריכה לישון, אז אני פשוט מצרפת תמונות.

אוהבת אתכם תמיד ולתמיד,
כליל

נ.ב- קיבלנו פאקינג מק בוקים (כאילו הלפטופ של אפל)!!!!!
ושכחתי לציין שחגגתי גם יומלדת 16 ואצרף תמונות אולי לפוסט הבא.

מהמרוץ למיליון-
פירמידה אנושית

רוצים להרוג אותנו פה-
טועמים דוריאן

החדר שלי לאחר ביקור קצר באיקאה
אני יודעת שהתמונה הפוכה, תתמודדו.

מימין לשמאל-
אספן (ארה"ב), מיראיי (טורקיה), אני ובברלי (איי מרשל).

ממסיבת הפרידה ממני מימין לשמאל-
אני, שירי ויהלי

נבחרת UWC ישראל 2015-2017

Welcome To Singapore

הפוסט הראשון שמדבר על חווית ה-UWC עצמה.
אז היום הגעתי לראשונה לבית ספר, זה אמנם לא היום הראשון שלי בסינגפור כי נשארתי לשלושה ימים עם משפחה מארחת אבל זה מרגיש כמו היום הראשון שאני באמת נהנת.
שלא תבינו לא נכון המשפחה הייתה נחמדה פשוט לא התחברתי אליה כל כך, הם היו סוג האנשים העשירים שמהווים את הסטיגמה של מי שהולך לבית ספר כזה. בית מעוצב ופלצני, כלב פודל שמסרקים ומקלחים אותו כל יום, אומנת שעושה הכל, הבת הגדולה הייתה מאוד נחמדה הקטנה קצת פרינססה אבל זה באמת לא משנה. היו שלושה ימים נחמדים שעברו ועכשיו אני פה בבית ספר וזה מה שחשוב.
אז אתמול היה יום הולדה חמישים לסינגפור והיה המון זיקוקים ונסיעה חופשית ברכבת והיה ממש נחמד. מחר זה היומולדת שלי וזה קצת מוזר כי מרוב שקורים דברים קצת שכחתי מזה.
בכל מקרה היום פגשתי כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות שגם הזיכרון שלי שבדרך כלל טוב עם פרצופים ושמות לא יכול להכיל. יש פה כל כך הרבה אסייתים שבאמת בלי שום טיפת צחוק אני מתקשה להבדיל ביניהם. יש אנשים מכל כך הרבה מקומות, הנה רק דוגמא לכמה מקומות: ארגנטינה, אל סלבדור, הונדורס, אורוגוואי, קמבודיה, ויאטנם, תאילנד, מיאנמר, פיליפינים, הולנד, הונגריה, איטליה, גרמניה, ארה"ב, קניה, סיירה לאון, הונג קונג והרשימה רק נמשכת ונמשכת... והשמות כל כך קשים להגיה שזה פסיכי, אני שוכחת תוך שנייה איך קוראים לי אנשים וזה די מביך.
יש לי שלוש שותפות לחדר: אאוחניה (כמו השקנית מכמעט מלאכים לכל מי שהיה מכור) מאורוגוואי, אשלי מהפיליפינים וג'וזפין מסינגפור. ג'וזפין עדיין לא הגיעה אז אני לא יודעת מי זאת אבל בינתיים שתי השותפות האחרות חמודות.
היום היה בעיקר משחקים לשבור את הקרח ורוב השמן פשוט הייתי עסוקה בלסיים לארוז.
ממש קשה להבין איך הפנימיה עובדת, הבית ספר פה זה לא כמו UWC אחרים, יש פה ילדים מכיתה ט'- יב' רובם בכלל לא על מלגות וכל הפנימיה מונה כמעט 200 ילדים. כמוני על מלגות שהגיעו דרך הוועדות יש ממש מעט.
האמת שהאוכל ממש ממש בסדר, אני לא נוגעת בשום בשר פשוט כי הרבה מהדברים מבושלים עם חלב ובינתיים אני אוכלת כשר.
היום ההולנדי (שמו בישראל הוא יסה) שבמחנה המיון שלו הוא היה צריך לערוך דיבייט על הסכסוך הישראלי פלסטיני והוא ביקש שאסביר לו קצת וישבתי והסברתי עם האנגלית הקלוקלת שלי ונראה לי הוא לא הבין כלום בכל מקרה הילדה מטורקיה (שמה בישראל הוא מיראיי) נראה לי קצת לא אהבה את הסבר והוא אולי זה עשה לה רושם רע אבל אין לדעת.
בכל מקרה אני לא מאמינה שאני פה ואני לא חושבת שבשלב מסוים אבין את זה. בינתיים זה פשוט ממש מוזר בשבילי לכתוב את הפוסט הזה כשאני עדיין בהלם בכלל שהתקבלתי לUWC.
אמשיך לעדכן יותר מאוחר.

הנה הפינה שלי לאחר הסידור

ריקודים הודים באזור המרינה ביי סנדס

זיקוקים מעל בית הפרלמנט לרגל
חגיגות יום הולדת 50 לסינגפור

Singapore Here I Come

אז זה פוסט שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן כדי באמת לפרוק את מה שיושב לי על הלב. נכון למען האמת אני כבר נמצאת בסינגפור והפוסט הזה אמור היה להיכתב מהארץ.
בשבוע האחרון עברתי הרבה הרבה (המון) טלטלות. לא מספיק שיש קושי עצום לפני הנסיעה בגלל תחושת העזיבה וחוסר הוודאות, התווסף לו עוד קושי בלתי אפשרי ואכזרי. חברתי הטובה שירה נרצחה על ידי אדם חדור שנאה ומטורף במצעד הגאווה בירושלים. היא אחת האנשים שתכננו ללוות אותי לשדה ובחוויה החדשה שלי ובמקום זה אני זאת שהייתי צריכה ללוות אותה בדרך האחרונה. נכון לא על זה הבלוג, אלא על החוויות של בארץ הסינים העונה לשם סינגפור אבל חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה כדי לסגור מעגל עם הארץ. בשבוע הזה הספקתי להתפרק לחלוטין, להתאבל, לכעוס, להתייאש ויחד עם זאת לאסוף את כל השברים ולאחות אותם מחדש וגם לקבל תקווה.
יצאתי מהשבוע הזה עם הבנה עד כמה יש שנאה  בעולם ועד כמה אנחנו "האנשים הקטנים" יכולים לתכנן תכניות עד מחר אבל אדם אחד יכול לבוא לרסק אותם ולא להשאיר זכר. ביחד עם זה, הבנתי גם שהחיים שלנו מורכבים מהבחירות שלנו ובכל רגע נתון המצב יכול להשתנות ועם כל הקיטש שבזה צריך לקחת כל הזדמנות בשתי ידיים כי תמיד אבל תמיד היא יכולה להיות בפעם האחרונה.

הגעתי היום לסינגפור בערב, האמת שלמרבה ההפתעה הפרידה והטיסות עברו די חלק. לא ציפיתי שאצליח להתמצא בשדות תעופה שבן גוריון מתגמד לידם. אבל בעזרת כמה אנשים טובים שפגשתי בדרך ורצון טוב מצאתי את דרכי ועכשיו אני יושבת בבטחה בבית של המשפחה שתארח אותי לשלושה ימים הבאים.
בקרוב אפרסם עדכון חדש כבר על מה  שקורה פה פיזית בסינגפור ומנטלית אצלי בלב.

אוהבת המון וכבר מוצפת געגועים,

      כליל

מיומולדת 60 לאבא כששיחזרנו תמונת ילדות

ברגע שהגעתי לסינגפור עם המשפחה המארחת

נפרדים בשדה

פיצוץ אוכלוסין זו ההגדרה הכי טובה
מה שקורה כשהרכבת בחינם

המרינה ביי המפורסם 

אגם באמצע סינגפור
כן לחסוך במים זה לא מושג שגור בפה שלהם

בריכה שמסתבר שיש בכל בניין מגורים בסינגפור.
ואל תשכחו גם חדר כושר ומגרשים