יום רביעי, 15 בפברואר 2017

פוסט מרגש וחשוב

הנה קטע שכתבתי ממש היום. כתבתי אותו באנגלית רק כי זה הרגיש נכון יותר באותו הרגע וככה הוא יוכל להיקרא על ידי יותר אנשים.

לא כתבתי פוסט כבר די הרבה זמן אבל בינתיים היו הרבה מבחנים ודברים של בית ספר, מלא פעילויות והרפתקאות נהדרות. אצרף תמונות בסוף להמחשה.

I don’t think I will ever be able to summarise my journey at UWC and it was definitely a wild one; There are things along the way that I would like to share with other people. UWC has taught me so many different things that are worth sharing and things that transformed the way I see the world and provided me with a variety of life skills. 

First, UWC has taught me that from the nature of humankind people change. The tendency to try and hang up on certain characteristics is wrong and just keep you from exploring your true self. I realised that as social creatures we need to give ourselves the opportunity to grow and change as well as to other people. Changes are not necessarily signs of hypocrisy and sometimes they are nothing but positive. Therefore, give yourself and others the opportunity to evolve and grow and take changes as an opportunity to learn from others and share your own experiences. Changes can give you an opportunity to grow together rather than apart. 

Another thing I am going to take with me from my UWC time is the "yes approach". The yes approach basically means that we should try and say yes to every opportunity or event that comes in your way. I have realised that the most beautiful moments are unexpected and spontaneous and you can never be too tired, too stressed or too distracted for a great conversation about nothing and everything at the same time with an old friend or a new one you just found. Do not miss opportunities to meet new people, interact, explore places and undergo adventures. All of these are just going to make your overall experience richer and more exciting.

In relation to the yes approach I also learnt that pushing myself out of my comfort zone is the best gift I could possibly give my self. There were so many different situations in the passed year and a half that weren’t necessarily situations I would picture my self in, but handling all those times made me learn a lot about my self and my abilities that I tend to underestimate. 

Obviously things in this school aren’t necessarily only pink and shiny and there were a lot of difficult times along the way. Being surrounded by people 24/7 can get quite challenging. It was a great opportunity for me to learn about the type of people I want to be around, the type of people that makes me happy and the type of people that anger me. This experience require you to observe yourself quite often and examine your means. An important things I realised about disagreement with other people is that the moments I get angry the most is when I see something I do not like about my self in someone else’s behaviour.  And this understanding helped me a lot and improved many friendship I have. Your friends are the best reflective mirror you could ever have and they are the best critics you will ever have.  

I think looking at my UWC experience so far it was mostly a process of taking down and building up again. It is this kind of place that pushes you to your edges and provide you with so many confrontations with hard questions and situations. I feel like different stages in this process required me to revaluate my life choices and decisions and think many things through like I have never done before. It is not like I was not a thinking person before, is just that UWC forced me to reflect constantly and think deeper to a whole new level. 

Saying I’m grateful for this opportunity is an understatement as I am way more than that. I am thankful and filled with so many great memories that will stay with me with to many more years to come. This experience is obviously not over yet but it has taught me a lot so far and I could never regret the decision to come to UWC.  

So even though it was not suppose to be a summary I would just end up and say thank you to all the people that took part with me in this journey whether if it is in Israel or Singapore. You made me who I am and I cannot thank you enough. I’ve been very privileged and fortunate to have all those opportunities and all I can do is try my best to provide such opportunities to other people that were not as lucky as I was. So here is to many more happy memories, great people and funny everyday moments. I want to wish all of was the feeling of fulfilment and happiness. May the next 3 months in Singapore will be greater than ever and that my return back home will go as smooth as possible. I am sad to leave Singapore but I know that other great adventures are waiting for me just around the corner. 

Until next time,
Cleel

P.S —> Singapore, thank you for being my home for two years. You have never disappointed me. You will always have a special place in my heart. 
אוהבת המון המון ומתגעגעת,

כליל


נ.ב- לכל המועמדים למלגה של uwc אתם מומזנים בשמחה לשלוח לי שאלות הודעות בפייסבוק (cleel vaknine) אשמח לענות ולנסות לעזור. 

הלכנו למסיבה ברזילאית והיה בכנות מדהים
מימין לשמאל: אני, אלה (שוויץ), פטריק (ברזיל), לואיס (קוסטה ריקה) וויטוריה (ברזיל)

לחגיגות יומולדת 18 של אלה הלכנו לקמפינג

The camping crew

the camping crew 2.0

אני, יסה (הולנד), אלה (שוויץ) וויטוריה (ברזיל)


הייתי בבאלי (אי באינדונזיה) לחופש קצרצר של חמישה ימים

The Bali crew

אני ונוואל (קניה) שהתקרבנו מאוד השנה וזה אחד הדברים הנפלאים שקרו לי

עשינו רפטינג בבאלי

אני וניטה (לאוס)


ACAI
סתם תמונות של אוכל
איך אפשר לחיות באסיה בלי קוקוס?
אני והשותפות לחדר
למיראיי היה יומולדת 20
my leaver's box
מסורת בבית ספר שלקראת הסוף כל אחד מכין קואג׳ עם האנשים החשובים לו וזה נכנס לספר מחזור

יום ראשון, 1 בינואר 2017

שנה חדשה. התחלות חדשות?

מאחלת לכולנו שהשנה הבאה תבוא עלינו לטובה ותהיה מלאת אור ושמחה. מאחלת לעצמי עוד הרבה רגעים עוצמתיים ומרגשיים, נחיתה חלקה ורכה בארץ בסוף ה-uwc והשתלבות קלה בכל מסגרת שאבחר בה אחרי המחצית האחרונה. מאחלת לעצמי שהמחצית האחרונה תהיה מלאת כיופים והנאות, שמחות קטנות וגדולות והרבה הרפתקאות. 

אז כמעט הסתיימה לה חופשת החורף בארץ ובפעם האחרונה אני חוזרת לסינגפור. זה מוזר ומדהים בבת אחת לחשוב על זה. מדהים כי יש יופי בלראות איך הזמן חולף כל כך מהר לפני שאנחנו מסוגלים למצמץ ומוזר כי אני עדיין מרגישה שרק התחלתי את השנתיים האלה.

תודה רבה לכל האנשים שהיו משמעותיים בחיים שלי בשנה האחרונה, עיצבתם את האישיות שלי, את החוויות שלי ואת הדרך בה אני פועלת. מקווה שכל אותם אנשים שהיו חשובים בחיים שלי ימשיכו להיות לצידי גם בשנה החדשה וללוות אותי. אני לא יכולה לחכות לראות לאן השנה הזאת תתפתח ואני בטוחה שהיא הולכת להיות שנה שונה ומשמעותית בעיקר כי זו שנה שמסמנת את סיום ה-uwc והחזרה לארץ. מעניין איפה אהיה בסוף 2017. 

ובנימת סיום, פעם אחרונה שאני זכאית לומר את זה-
!SINGAPORE HERE I COME

אוהבת את כלכם וכבר מתחילה להתגעגע,

כליל
ביקרתי בליד״ה


חג החגים

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

סיכום מחצית אחת לפני אחרונה

אז כמו כל פוסט אחר בבלוג שלי שמתחיל עם התנצלות, אתנצל גם הפעם על העובדה שפישלתי ולא כתבתי לאורך תקופה ארוכה. זה סוג גם של התנצלות עצמית כזו כי באמת כי הלוג באמת נותן לי דרך מיוחדת לזכור את התחושות וההרגשות שלי ברגעים מסוימים ולנצור אנשים וזכרונות שחשובים לי. אני חושבת שהדבר המדהים ביותר בבלוג הזה, הוא שהוא מאפשר לי לעשות מן השתקפות עצמית כזו ולתת לעצמי משוב על החוויות שעברתי והדרכים שבהם פעלתי.

אז עם התתנצלות הזאת אנסה לכתוה על כמה יותר אירועים שקרו בחודשיים האחרונים וגם על המחצית השלישית באופן כולל. מוזר לי מאוד לחשוב על העובדה שעוד כארבעה ימים אהיה על הטיסה שלי בדרך לישראל ואחרי חופשה של שלושה שבועות אחזור לסינגפור בפעם האחרונה עד לעזיבה התמידית. לאט לאט לאורך השנה השנייה אני מתחילה להבין את ההשפעה של החוויה הזאת על עצמי ובעיקר על האישיות שלי. השתנתי מאוד, בשלל דרכים כאשר הרבה מהשינויים אני עדיין מנסה להבין. חווית ה-uwc היא תהליך מורכב מאוד שקשה מאוד לאמוד את ההשפעה המדויקת שלו ולדעתי אקח לי עוד הרבה מאוד זמן להבין ולהפנים את כל הדברים שלמדתי פה. זה יהיה אתגר, אולי מתסכל מדי פעם, לנסות ולהתאים את החוויה שעברתי ואת השיעורים שהעניקה לי לחיים שלי שנה הבאה בישראל. אני יודעת שיש לי עוד לפחות שישה חודשים פה אבל אני מרגישה צורך לכתוב על העזיבה של הבית ספר כדי גם להזכיר לעצמי שסופה של החוויה מגיע והוא לא רחוק כל כך. זו חוויה מיוחדת, מרתקת שלא הייתי מוותרת עליה לעולם אך היא גם לא קלה, לחלוטין לא.

ועכשיו לכל מני ארועים שקרו וחשוב לי לכתוב עליהם (אצרף תמונות גם בסוף).

1. ערב אחד בבית ספר הקרינו את הסרט india's daughter, סרט על מקרה אונס קבוצתי בהודו של נערה צעירה, סטודנטית לרפואה. זה מקרה מזעזע וכואב והסרט הוא אחד הסאטים היותר מעוררי השראה שראיתי. אני ממליצה לכולם לראות את הסרט כדי באמת לקבל הצצה נדירה וחד פעמית למחשבות של האנסים עצמם ולא של הקורבן. הסרט מציג את בעיית האונס והאלימות הכללית כלפי נשים כבעיה עולמית וזה היופי שבסרט. הסרט לא מתיימר לומר שאלימות כלפי נשים קורת רק במדינות מתפתחות אלה מציג את המציאות המעוותת שקוראת בכל העולם. אחרי הסרט הייתה שיחת סקייפ מעניינת עם הבאמית שסיפרה על מקרה האונס האישי שלה ויצאתי מהסרט מחוזקת ומלאת מחשבות.

2. TOK Essay אני יודעת שזה בטח משעמם לשמוע על החלק האקדמי פה, אבל אם ארצה או לא הוא חלק עצום מהחוויה בסינגפור. השאלה אותה בחרתי לחיבור בתיאוריה של הידע דיברה על האם אנחנו צריכים לשפוט אירועים היסטוריים בסטנדרטים של הזמן שלהם או בסטנדרטים עכשווים. האמת זה היה חיבור מעניין לכתוב כי באמת הייתי צריכה לחקור לעומק הקורה ולהביא רעיונות יצירתיים. באופן כללי דיברתי על כך שאנחנו כחברה לא נוכל להתקדם ולצמוח אם לא נשפוט דברים שקרו בעבר בסטנדרטים של הזמן הנוכחי וכי אם נרצה להסיק מסקנות מהצלחות או כישלונות אנו חייבים להמשיך ולהשליך אירועים היסטוריים לסטנדרטים הנוכחים שלנו. לא מאוד התחברתי למורה שלי של tok לאורך השנה אבל הייתה לי שיחה ממש מעניינת איתו וחשבתי לשתף את זה. הוא באמת בנאדם מאוד ציני ומצחיק וממש שמחתי שיצא לנו לדבר ברצינות. הוא סיפר לי על החיים שלו בירדן וניגריה ואל המחשבות שלו על הבית ספר שלנו והיה מעניין.

3. הייתה לי ארוחת צהריים מעניינת על ילד מהשכבה שלי שאף פעם לא דיברתי איתו לפני. הוא דיבר על זה שהוא לא רוצה ללמוד כלכלה באוניברסיטה כי הוא חושב שהם מתייחסים למקצוע הכלכלה באופן דגוי. לדעתו כלכלה לא יכול להיות מדע, כלכלה מנסה לצפות את התנהגותם של בני באדם בכל מה שמתקשר לעולם הפיננסי אך לפי דעתו התנהגות בני אדם היא כל כך לא צפויה ולכן זה אפילו מיימר מדי לנסות ליצור גרפים של התנהגות אנושית. חשבתי לצרף את המחשבות שלי מהשיחה הזאת לבלוג כדי שאוכל ליזכור את הדברים שידברנו עליהם.

יש עוד הרבה דברים שקרו ולצערי אני לא הכי טובה בלתעד אותם אבל לפחות השארתי זכר לכמה דברים טובים שקרו לי בזמן האחרון. אצרף תמונות כדי לנסות ולמלא את החללים החזסרים. אני מתרגשת לחזור לארץ, מאוד, אני הולכת להרבה מיונים לשנות שירות ומכינות וגם לצבא ונראה מה יקרה. אחרי שאחזור לסינגפור תהיה לי פה תקופת מבחנים ולכן אצטרך גם ללמוד הרבה בארץ מה שקצת מלחיץ אותי.

אוהבת וממש עוד מעט בבית,
כליל

אני ואספן (ארה״ב) הלכנו ליום פתוח של אוניברסיטת yale-nus
וזוהי תמונה מהמעונות שלהם

היום אני, מיראיי, אלה, בברלי, אוניניי וכרמן חגגנו כריסטמס.
שחקנו גמד ענק או בגרסה שלהם secret santa 
תמונה רנדומלית מאחת הפסקות הבוקר בבית ספר
לכל מי שרצה תמונה של התלבושת האחידה בסינגפור הנה היא
מימין לשמאל- אלה (שוויץ), כרמן (הונדורס), אונייני (ניגריה),
חואן (ג׳מייקה) ואני
אני והשותפות מנסות ליצור תמונה יצירתית
holiday fair
מחרנו אוכל ברזילאי כדי לאסוף כסף לcasa de amizade
 
הלכנו לחנות איפור ופטריק החליט לאפר את כרמן
להיות כנה, חשבתי שיעיפו אותנו מהחנות ;)
סינגפור מפוצצת באורות כריסטמס
boat quay
אני ולואיס בboat quay
הלכתי ביחד עם לואיס לבית קפה שבו אתה קונה קפה ואז
יושב ומלטף חתולים
אני ולואיס בבית קפה עם החתולים
אני ולואיס בclarck quay
אחד הלילות הטובים בסינגפור 

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

אמא בסינגפור,un day ושלל חוויות

אז אני מתחילה את הפוסט אם אירוע מאוד חשוב שקרה בזמן האחרון והוא כמובן un day! למי שלא קרא בפוסט בעבר, un day זה יום שכולו מרוכז על מגוון התרבויות שיש בקולג׳ ובעצם חוגגים את היופי של המסורות, תרביויות ולאומים השונים. בבוקר באים לבית ספר עם תלבושת לאומית ובערב יש מופע ענק (וממש מקצועי) של ריקודים מכל העולם. כמו שכבר כתבתי השתתפתי בריקוד הטורקי והברזילאי והיה באמת מדהים! היום עצמו היה מרגש וכיף בטירוף ומאוד שמחתי שאמא שלי יכלה להיות נוכחת ביום כזה מיוחד בבית ספר. חוץ מהיום הזה ההכנה אליו לאורך כל כך הרבה זמן הייתה מתישה אבל ממש שווה את זה. היה באמת כיף להיות חלק מאירוע כזה בבית ספר ואני שמחה שזה היה כל כך משמעותי השנה ואצרף תמונות להמחשה בסוף הפוסט.

חוץ מזה, היום אני והשותפות לחדר יצאנו ל״זמן איכות״ (כאילו אנחנו לא ביחד 24/7) והיה ממש כיף. הלכנו למסעדה ממש חמודה שגיליתי ביחד עם אמא שלי כשהיא הייתה בסינגפור ואכלנו פרוזן יוגורט והיה ממש כיף באופן כללי.

כפי שבטח הבנתם, אמא שלי ביקרה בסינגפור בשלושה שבועות האחרונים וביחד נסענו לבאלי (אי באינדונזיה). תמיד יש לי תחושה כאילו החוויות שלי מחולקות לשניים, החיים בישראל והחיים בסינגפור וזה כאילו כמו שני עולמות מקבילים. זה נשמע קצת מוזר ובטח הזוי אבל כהעולמות האלה מתערבבים זה תחושה מיוחדת שלא אוכל להסביר. זה ממש שימח אותי שאמא שלי פתאום ראתה איפה לעזאזל הייתי בשנה וחצי האחרונות ועכשיו היא יכולה להבין טוב יותר איפה אני חיה ולקבל טעימה מהחוויה שאני עוברת. לחופשת אוקטובר שארכה שבועיים נסענו לבאלי והייתה חופשה כיפית בטירוף. באלי היא מאוד תיירותית ולא אהבתי בה את כל האזורים כי הייתה תחושה ממושכת שמנסים לעשות עליך כסף כתייר אבל המקום עצמו יפייפה והוא מין שילוב קסום בין מקדשים יפייפיים וחופים מדהימים. 

חוץ מזה הייתי גם עם הפנימייה בסופ״ש באינדנזיה בדיוק כמו בשנה שעברה, היה באמת מדהים ונהנתי מכל רגע. 

חוויה אחרת מעניינת שקרתה לי בזמן האחרון היא שהלכתי עם עוד כמה חברים לפסטיבל הסרטים הישראלי ששודר בסינגפור באחד הקולנעים וצפינו בסרט ״מי יאהב אותי עכשיו?״ שמדבר על סהר, ישראלי שעזב ללונדון ומתמודד עם היותו הומו וhiv positive. בסרט הם מציגים את ההתמודדות שלו עם המשפחה הדתייה שלו בישראל. לי הייתה חוויה ממש מעניינת לצפות בסרט הזה עם חברים ממדינות שונות כל כך כי הייתה לי תחושה שהם לא מבינים את ההווי הישראלי בסרט ואת הקונוטוציות של הרבה מהדברים שהוצגו. 


חוץ מזה, התקופה האחרונה הייתה מלחיצה במיוחד בשבילי ופחות בגלל מה שקורה בסינגפור. אני מאוד מפחדת שאני אפול בין הכיסאות מבחינת המערכת הצבאית. אני נמצאת במצב מבולבל כשכל החברים מסביבי מגישים מועמדות לאוניברסיטאות וכל כך עסוקים בזה בזמן שאני חוקרת על תפקידים בצבא ומכינות ושנות שירות. יש בי כרגע תחושה בעיקר של בלבול וחוסר וודאות שאני מקווה שתעבור בקרוב. יש גם תחושה של ספירה לאחור בשנה השנייה, כאילו כל דבר שקורה בבית ספר הוא בפעם האחרונה וזה ממש מעציב אותי ושם לחץ נוסף כביכול להספיק הכל ולעשות הכלץ

מתגעגעת ואוהבת המון,
כליל

נ.ב- אני מוסיפה תמונות שבטח ימחישו יותר טוב את המתרחש אז אל תהססו לדלג על הכתוב ופשוט להסתכל בתמונות :) 

אני ואספן באינדונזיה

ee day: זה בעצם יום שבו אנחנו מתחפשים לפי הנושא שעליו כתבנו את
ה-ee שזה עבודה ענקית שעושים במסגרת תעודת בגרות בינלאומית.
מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אוניניי (ניגריה), אני ומיראיי (טורקיה)

אני ואמא חוקרות את סינגפור

ריקוד ברזילאי

ריקוד טורקי

un day!



סופ״ש באינדונזיה



הבאתי חברים לדירה שאמא נשארה בה




באלי, אינדונזיה עם אמא

יום שבת, 10 בספטמבר 2016

סיפור ההמשך של הרפתקאות כליל בארץ הסינים

אז אכן לא כתבתי פה הרבה זמן, ואני די מצטערת על זה. אני עדיין לומדת למצוא את האיזון בין לתעד את החיים ללחיות אותם.

חוץ מזה הרבה מאוד דברים קרו. אז התחילה השנה בכל הכוח, המון מטלות, שיעורים, מבחנים וכו׳ אבל זה החלק היותר משעמם של העניין. כבר התרגלתי לכל הלחץ והעומס של הלימודים פה ואני חושבת שבסך הכל השנה אני מתמודדת עם זה בצורה הרבה יותר טובה. למדתי לשחרר הרבה יותר ובאמת שזה הופך את החיים שלי פה להרבה יותר קלים. בסופו של דבר הבנתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה את ההכי טוב שלי וככל שאני נותנת את כל כולי אין לי תלונות כלפי עצמי וכלפי אף אחד.

חוץ מזה, התחילו החזרות לun night. השנה אני רוקדת ריקוד ברזילאי וריקוד טורקי והאמת שאני ממש מתרגשת לקראת זה כי גם אמא שלי מגיעה לסינגפור באותה התקופה והיא תזכה לראות את המופע. הולך להיות גם דוכן אוכל ישראלי והיום עצמו הולך ומתקרב וזה ממש מרגש.

התקבלתי גם למשהו בבית ספר שקוראים לו epiphany ובו אנחנו מכינים כראוגרפיה לריקודים ומצלמים אותם. זו מין פלטפורמה אלקטרונית לשתף אומנות וזה ממש מגניב כי לא חשבתי שאתקבל ושנה שעברה היה לי ממש חסר לעשות משהו עם הריקוד.

היום חזרתי מ over night אצל אוליביה, ילדה מהשכבה שלי שהיא פשוט מדהימה. היה לה יום הולדת אתמול ובאמת שהיה מדהים. היה כל כך כל כך כיף ואני ממש שמחה שהתקרבנו השנה.

אני לא רוצה שהבלוג הזה יראה יותר מדי כמו רשימת מכולת אבל בסך הכל קרו הרבה דברים והזמן עובר כל כך מהר שאני לא מצליחה לעקוב והשבועות והימים מעורבבים בראש שלי.

אוהבת המון,

כליל

ברביקיו בבית של אלה

יומולדת ליסה
אני ואספן (ארה״ב) ביומולדת של אוליביה
הבנות של טיוטר גרופ
עליתי לגג של המרינה ביי
זה האינפיניטי פול
הנוף מהמרינה ביי
אנה (אירלנד) מרגישה גאה
מיראיי (טורקיה), כרמן (הונדורס) ואני

יומולדת לאוליביה 2.0
מימין לשמאל: הוגו (אנגליה), אני (אל אל ישראל), אשה (הודו/ארה״ב),
אוליביה (אוסטרליה/ווילס), טניקה (אנגליה), אשה (אירלנד) וכרמן (הונדורס)