תזכורת עצמית

 שוב אני כותבת אחרי הרבה זמן שלא. כל תקופה שאני נכנסת לבלוג זה מעניין להסתכל אחורה ולראות את המחשבות שהלכו איתי והרגעים שחוויתי בשלבים שונים בחיים.

האמת שהמוטיבציה לחזור ולכתוב באה מעמליה (אז אם את קוראת את זה מקווה שהולך לך טוב אם הגשת המועמדות), הייתי בסמינר של סידס אוף פיס ועמליה ניגשה אליי ואמרה לי שהיא נתקלה בבלוג שלי ושהיא קראה בו ומפה לשם זה החזיר לי את התחושה שהפלטפורמה הזו כן יכולה להיות רלוונטית ושכמו שאני תמיד תהיתי מה קורה לבוגרי uwc אחרי שהם מסיימים את הלימודים בחו״ל אז גם אחרים תוהים. ולכן יש ערך ללהמשיך ולכתוב, לשפוך קצת אור על החיים שאחרי ועל החיים בכלל.  

אני אעשה סקירה קטנה מהפעם האחרונה שכתבתי בה. פעם אחרונה שכתבתי בה, הייתה בדיוק לפני שנה, הייתי חסרת כיוון, שבורת לב ובעיקר מבולבלת. העולם שהכרתי השתנה, אני השתנתי ולא מצאתי קרקע יציבה לעמוד עליה. נפלתי להרבה רחמים עצמיים והרגשתי שאין לי מושג וחצי מושג לגבי איך יוצאים מהברוך שנכנסתי אליו. 

חוסר בהירות היה המוטיב המרכזי, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, מה עושה לי טוב, מה מעניין אותי, מה זה חיים מבוגרים וכו׳ וכו׳

הרבה מהתחושות האלה שציינתי בלשון עבר עדיין אופפות אותי בדיוק כמו לפני שנה ואם כמה שזה מבאס זאת המציאות. 

התחלתי לירות לכל הכיוונים, פשוטו כמשמעו, והגשתי מועמדות לעשרות עבודות, בתי ספר בארץ ובחו״ל, תכניות ומה לא. לאט לאט הבנתי שכל הדברים האלה הם בסוף תפאורה אם לי בפנים לא הכי טוב ושכרגע בראש סדר העדיפויות שלי הוא לטפל בעצמי ובwell being שלי.

כך או כך עברתי בין מלא (מלא) עבודות, עבדתי בגן אנתרופוסופי, עבדתי בבית ספר בינלאומי, עבדתי בבית ספר רגיל, עבדתי בבית קפה ובעיקר עבדתי בללמוד להתרגל ולהסתגל לחיים של גדולים, כאלה שיש בהם יותר אחריות, כאלה שאתה מבין שזה שאמרו לך שהכל בידיים שלך זה לא באמת נכון והמון דברים פשוט לא בשליטתך, עבדתי בללמוד לשחרר מאיך שחשבתי שדברים יהיו ובכנות אני עדיין עובדת בזה ועל זה, מנסה לשחרר לחופשי את המחשבות של איך חשבתי שדברים מתנהלים או היו צריכים לקרות. זו עבודה סיזיפית אך חשובה.

עוד פחות מחודש אני מתחילה את הלימודים, אחרי אפיזודה מייאשת שבה חשבתי שאחזור ללמוד בחו״ל אני מתחילה את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. אני לא בטוחה לגמרי מה המחשבות שלי לגבי זה, יש עדיין קצת fomo ותחושת החמצה מכל מיני אוניברסיטאות שהיו לרגע קט אופציות לשנה הקרובה אך זה מה יש ועם זה אני מתכוונת לעבוד ולייצר את הכי טוב.

יש פחד לחזור ללימודים אחרי ארבע שנים שלא נגעתי במחברת ועפרון אבל יש גם התרגשות מסויימת. בסוף לימודים תמיד היו מקום שאהבתי וסיקרן אותי ואני מקווה לחזור לתחושות האלה. מאחלת לי למצוא אנשים חדשים שאני אוהב, להיות מסוגלת לספוג את מה שלמקום יש להציע, להשיל מעליי את הציניות ולתת לחוויה לסחוף אותי. 

באמת שאין לי מושג איך יהיה, אבל אני מתעקשת ללבוש משקפיים אופטימיות, בסוף הבחירות שלי הן טוב מטוב ויש לי מזל גדול שאני מסוגלת להמשיך את הלימודיים התיכוניים שלי ולהרחיב אופקים.

מקווה שגם החיים הסטודנטיאלים מסביב יהיו משהו שאני אוהב ואתחבר אליו ושאדע איך ליצור סביבי עולם ומציאות שאני אוהבת ונרגשת להתעורר אליה בכל בוקר ובוקר.

ובכללי מאחלת קצת חמלה עצמית, להיות במקום סלחני כלפי עצמי, אחרים והעולם, החיים לא הולכים בקו ישר וזה בסדר, יש אידיאל ויש מציאות ובסוף כך או כך צריך לקבל את מה שקורה בשטח.

מקווה שהפוסט לא היה מבולגן מדי, רצות אצלי בראש מחשבות רבות ולפעמים קצת קשה להוציא מהן משהו קוהרנטי.

מאחלת לכולנו שנה טובה ובריאה,

אוהבת,

כליל

הייתי בארה״ב ופגשתי כמה חברים מuwc,
היה מרגש ברמות
אני ופטריק

אני ואמא בעכו

אני וניטה (חברה מuwc) בניו יורק

סן פרנסיסקו

שביל הגולן

נחל צאלים

אחותי התחתנה (!!!!!)

!!!!!!NYC

כרמן ואספן התארחו אצל משפחה שלי בבוסטון
אחד הערבים המרגשים ביותר!

הרהורים בזמן מגיפה

 יש לי תחושה שעברו חיים שלמים בכמה חודשים אחרונים. בקושי הספקתי למצמץ ואני כבר במקום אחר ושונה בתכלית וכמה מים עברו בנהר את זה אני באמת אף פעם לא אצליח להבין. אני מתחילה לקבל את זה שככה זה פשוט, יש רגעים טובים של אושר צרוף ומיד אחריהם יכולים להיות רגעים כל כך קשים שאתה מרגיש שאתה מתחכך בקרקעית ורוב הרגעים הם רגעי ביניים. רגעים כאלה שהכל מרגיש באמצע, לא פה ולא שם. התקופה האחרונה הייתה מהקשים שחוויתי אם לא הקשה ביותר. עברתי פרידה נוראית שהרגישה כמו ניתוח לב פתוח והעולם המשוגע שנקרה בדרכי כולנו לא עזר לכך. תקופה מלאה בבלבול, בריקנות ובהרבה הרבה מחשבות. אני מתחילה להבין עד כמה כולנו, כולל אני כמובן, מפחדים מלחשוב, זה פשוט הורג אותנו מבפנים, מכלה כל תחושת ביטחון שיצרנו לעצמנו. אנחנו לא בנויים לזמן פנוי ובעיקר לחיים ללא הסחות דעת. אנחנו חייבים שגרה וכשמשהו או מישהו מערערים על האיזון הדק שהצלחנו להשיג בחיים כבר אין ימין ואין שמאל אין צפון ואין דרום יש רק כאוס מוחלט, כאוס והרבה תסכול. 

וכשאני מנסה לקחת את הצד החיובי מכל הדברים עולה בי כל פעם שיר שלמדתי במכינה ופוגש אותי כמעט בכל צומת דרכים. 

דיוק הכאב וטשטוש האושר/ יהודה עמיחי

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

והלוואי ונמצא כולנו את המילים המדויקות לתאר את הטוב שעוטף אותנו ולא רק לדייק לעצמנו את כל הרע שאנחנו מרגישים בתקופות כאלה. יש הרבה הרבה טוב גם בלי צורך לבטל את הרע או לגמד אותו, כל מה שצריך זה לאהוב את הקושי ולחבק אותו חזק חזק ולקבל בהבנה את זה שרק דרך הסדקים אור נכנס. וכשהוא נכנס לתת לו להיות, פשוט להיות. 

נ.ב- פוסט מוזר קצת אבל מתאר את התחושות הנוכחיות שלי ובכנות מאוד מפחיד לפרסם משהו כל כך אמיתי ופתוח עם זאת אני מקווה שהמילים ימצאו את דרכם לאנשים שזקוקים להם ביניהם גם אני. 

יציאה לאזרחות!

כמעט שנתיים שלמות עברו מאז פרסום הפוסט האחרון.

ממש בשבוע וחצי הקרוב אני מסיימת את שירותי בצבא ואין לי מילים להסביר עד כמה אני שמחה שהתקופה הזאת מסתיימת. לא, לא היה גיהנום, לפחות לא תמיד, עם זאת הצבא הוא לא המגרש הביתי שלי ולא מסגרת שהרגשתי שאני באה בה לידי ביטוי לפחות לא כמו שאני מעוניינת לבוא לידי ביטוי בחיים אחרי.

רק לפני שאני ממשיכה חשוב לי לגשר על הפערים אם יש עדיין אנשים שלא מכירים אותי אישית וקוראים בבלוג (כנראה שלא). אחרי שנה כמדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, במזל גדול מאוד נפתח תקן למדריכת חילוץ ביחידת החילוץ 669, התמיינתי לתפקיד ונבחרתי אליו. הייתה לי זכות גדולה ואני באמת מכוונת לזה לשרת במקום כזה את השנה האחרונה לשירות שלי. זאת יחידה מדהימה, שהאנשים בה הם אנשי עשייה אמיתיים, כאלה שלא שואפים לבינוניות והאנשים הכי מקצועיים ומקצוענים שפגשתי. שמחה שלפני היציאה לאזרחות הייתי בסביבה שהחזירה לי את האמונה באדם והחדירה בי שוב את הרצון לפעול ליצירת טוב, יעול ועשייה מפתחת ובונה. יש לי הרבה דברים להגיד על השירות הצבאי ואולי בעיקר על הפרספקטיבה שקיבילתי כתוצאה מהעובדה ששירתתי בשני מקומות שונים בתכלית אחד מהשני. עם זאת אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים לדברים שיש לי לומר. אני רק אסגור ואומר שהצבא היה עבורי תקופה לא פשוטה בכלל וחשוב לי לא לצבוע אותה בוורוד ולצייר לאנשים אחרים תמונה מושלמת. היה לי קשה, אפילו מאוד, אבל וזה אבל גדול מאוד יש שלוש בנות חשובות לי מאוד שהולכות איתי מהשנה הראשונה בשירות ופתחו לי את הלב ולימדו אותי המון ומהשנה השנייה בשירות זכיתי להכיר כל כך הרבה אנשים ונשים מדהימים אחד אחד שהלב מתפוצץ מכמות ההוקרה שיש לי שזכיתי לעבוד ולשרת לצידם. וכמובן כמובן המזל הגדול שנפל בחלקי להכיר את אברהם ומאותו רגע להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלו והוא משלי ועל זה לעולם לא אוכל להודות מספיק.

היציאה לאזרחות מתרחשת בצל מגפת הקורונה, לא ראיתי את זה בא והתחושה היא שיש עצור ענק על החיים של כולם מסביבי. אני כרגע בצומת דרכים, חשבתי שהחפשש לפני השחרור יאפשר לי להתאפס ולהבין מה אעשה הלאה. אך ליקום יש תוכניות משלו ורוב התוכניות שתכננתי לא מתאפשרות בגלל המצב. אני כן מצליחה להסתכל על הצד החיובי ואני נהנת מאוד מהחובה להישאר בבית. מהרגע שעזבתי לסינגפור לא הייתה לי תקופה רציפה של רק בית ובחופשות תמיד נהגתי לרוץ ממקום למקום ולהתרוצץ או כמו שאבא שלי מכנה אותי אני restless.
אני מנסה לקחת את הזמן הקרוב ולסגל לעצמי שגרה רגועה, להנות מהדברים הפשוטים ולשמוח משמחות קטנות. להשקיע בבריאות שלי, לקרוא ספרים, לראות סדרות ובעיקר פשוט להיות כאן ועכשיו בלי תחושה שאני חייבת אבל חייבת לנצל את הזמן.

מאחלת לעצמי ימים של עשייה חיובית ופורה, מקווה שלאחר משבר הקורונה אוכל למצוא לעצמי אפיקים מעניינים והזדמנויות מרגשות שיפיחו בי מחדש את ההתרגשות מעשייה חברתית. מאחלת לעצמי למצוא שלווה אמיתית, להתנער מהדברים הפחות טובים שדבקו אליי בצבא ולקחת איתי כצידה לדרך דברים טובים שלמדתי מאנשים ומהמקום הזה.


מאחלת לכולנו ימים בריאים ופשוטים יותר.
אוהבת,
כליל

מפגש איחוד מרגש בברלין עם חברים מהקולג׳

ברלין 2019

שבת במצפה רמון

יום הולדת 20 בראש הנקרה

טיול יחידה באילת

UWC a year since graduating...

כתבתי את הכותרת הזאת כשאני פשוט בשוק טוטאלי. אין לי שמץ של מושג איך עברה שנה מאז שעזבתי את סינגפור. החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי זה נותן לי אפשרות לעקוב אחרי השינויים שקורים לי ומאפשר לי לפרוק את המחשבות שלי בצורה מסודרת.
השנה האחרונה הייתה שנה מטורפת במלוא מובן המילה, עברתי כל כך הרבה, ואני באמת מתכוונת לזה. היה לי לא פשוט בכלל לחזור לארץ ואני עדיין מתגעגעת לסינגפור ובעיקר לאנשים שעטפו אותי בתקופה שם. אני מרגישה שמאוד השתנתי בתקופה הזאת ושאני קצת פחות אופטימית או תמימה אם תרצו ממה שהייתי כשרק חזרתי לארץ. הבנתי שעם כל החוויות המדהימות והמשוגעות שחוויתי באות גם הרבה מורכבויות. מאוד קשה לנסות ולהעביר לאנשים את החוויה שחווית ומעטים האנשים שבאמת ובתמים רוצים לשמוע ולא יתפסו אותך כברברן או מתנשא. כשהתחלתי את המכינה עשיתי החלטה עם עצמי שלא להעלות את סינגפור במכוון ושרק אם שואלים אותי אז לספר, זאת משימה מאוד קשה בהתחשב שסינגפור זה כל מה שחוויתי בשנתיים האחרונות, לאט לאט התחלתי לספר יותר ולפתוח יותר אבל אני עדיין מנסה לספר על זה באופן מבוקר כדי לא לצאת מתלהבת או מאיימת. אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש צורך להצטמק או להקטין את עצמי לגבי מקומות שהייתי בהם וחוויות שחוויתי רק כדי שאנשים מסביבי ירגישו יותר בנוח אבל מסיבה לא מוסברת אני עדיין עושה את זה ואני מקווה שזה ישתחרר מתישהו.


אני רוצה לעשות מין רצף זמן כזה, אחרי שחזרתי מסינגפור הייתי שלושה חודשים בבית שבהם רציתי לעשות הרבה דברים אבל בעיקר מרחתי את הזמן. הרגשתי שהגוף שלי ממש צריך את הזמן הזה כדי פשוט לא לעשות כלום ולנוח מהשנתיים המתישות האלה. אחרי זה, בסוף אוגוסט התחלתי את המכינה. המכינה הייתה חוויה מטורפת, באתי אליה בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים. אבל התכנית לא אכזבה אותי אפילו לרגע, פגשתי אנשים מדהימים אחד אחד בין אם זה החברים במכינה או אנשים שפגשנו לאורך המסע עצמו ולמדתי המון. כל כך הרבה דמויות שפגשנו עיצבו לי קווי מחשב חדשים ואני כל כך אסירת תודה על הזכות לפגוש אנשים כאלה. מה שכל כך אהבתי בתכנית של מסבח״ה זו העובדה שהרגשתי שלקחתי את האופי המטייל והסקרן שיצרתי לעצמי משלל הטיולים שלי באסיה ויישמתי אותו בארץ. כל קהילה חדשה שהגענו אליה במהלך המכינה חשפה בפני עולם חדש ובעזרת רועי המדריך שלי שהוא עד היום אחד האנשים שאני הכי מעריכה בעולם למדתי פשוט לזרום ולהפתח ולהכיר מלא אנשים ששונים ממני שמים וארץ. היינו בלוז די זורם ומרוכך ביחס למכינות אחרות ורוב הדגש במכינה היה על להכיר אנשים וממש להתערות בין האנשים שאנחנו גרים בקהילה שלהם באותו הרגע. עם הגישה הזאת למדתי להכיר חרדים, ערבים, נוער בסיכון ובעיקר אנשים פשוט אנשים כשכל אחד עם סיפורים מפה ועד להודעה חדשה. יש עוד הרבה מה לומר על מסבח״ה ואני מרגישה שלא באמת הייתה לי ההזדמנות לעכל את כל מה שחוויתי שם אבל אני יודעת שקיבלתי הרבה שיעורים לחיים ושזכיתי לחוות חוויה כזאת.

אחרי המכינה היה לי חודש בבית שבו בעיקר ניסיתי להכין את עצמי לצבא, פגשתי המון (המון) חברים מהמכינה ויצאתי לטיול הכנה למחזור החדש של מסבח״ה. ב-28 במרץ התגייסתי לצבא להיות מדריכת חילוץ והצלה. נכון לעכשיו אני בדיוק ארבעה חודשים בצבא וזה מטורף. עברתי בתקופה הזאת כל כך הרבה טלטלות שנראה לי מספיקות לחיים שלמים. המסגרת הצבאית כל כך רחוקה מלהיות אזור הנוחות שלי והמקום הזה הוא ממש לא my cup of tea אבל אני מתמודדת. יש רגעים טובים שלא תבינו לא נכון. אני חווה הרבה, היה לי קורס של שלושה חודשים שלמדתי בו הרבה על עצמי ועל אנשים והכרתי חברות מדהימות ומפקדת מדהימה שהפכה לחברה. בקורס היו רגעים קשים שהרגשתי שהכל צף לי והדמעות עולות אבל למדתי מזה שבאמת אבל באמת אין דבר רע בלהצליח ולבלוט ואם אנשים מקנאים בזה שדברים באים לי בקלות אז זה לא צריך להפריע לי. אני צריכה בסופו של יום לתת דין וחשבון רק לעצמי ולשאוף שיהיה לי טוב. הקורס מהר מאוד הפף לשגרה ובראיה לאחור בסך הכל היה לי טוב. בטירונות היה לי קשה, אפילו קשה מאוד אני לא אשקר. שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה לא דאגתי לעצמי טוב יותר להגיע למודיעין או לחיל חינוך או פשוט למקום קל יותר, אבל היום אני יודעת לומר לעצמי בדיוק למה. לעטוף את עצמי בצמר גפן זה נחמד ומנחם אבל זה לא החיים האמיתיים, ואם יש לי הזדמנות לגעת בתחום שאני בחיים לא אגע באזרחות אז מה רע ואם יש לי הזדמנות להכיר אנשים שלא יצא לי בחיים לפגוש אז זה גם יתרון.  הצבא הוא מערכת לא פשוטה אבל אני לומדת להתמודד ומתגברת על כל המכשולים כל יום מחדש. לפני שבוע התחלתי את הסדיר והיה לי מאוד קשה. שובצתי במדור בשם אמ״ח שמאמן מילואימניקים. המדור מבחינת העבודה והאנשים לא מה שרציתי. אבל הצבא כהרגלו מזמן לי עוד ועוד התמודדויות ואני לא מתביישת להגיד שבכיתי כמעט כל יום אם לא כל יום בשבוע האחרון. קל זה לא הולך להיות אבל אני מתחשלת. אני גאה בעצמי שלא בחרתי בדרך הקלה ושאני מתמודדת כמו גדולה. וזו הגבורה והגדולה האמיתית לא לברוח ממקומות שלא נוח לך בהם, (ברור לי שבצבא אין כל כך לאן לברוח) היופי הוא להתמודד ואני משתדלת לומר לעצמי כל יום איך אני גאה בעצמי על הסיבולת שלי ויכולת ההישרדות שלי. אני מקווה שאני אצליח לשמור על מורל גבוהה, להנות בתפקיד ולהבין את המקום שלי בצבא. זה תהליך ארוך ולא פשוט אבל אני מסוגלת, אני יודעת שאני מסוגלת.


זה אחד הפוסטים היותר כנים וחושפניים שכתבתי ואני חושבת ששיתפתי תחושות שהרבה מבוגרי uwc חווים אבל לא מדברים עליהם. החיים אחרי uwc הם לא פשוטים והחוויה בחו״ל הרבה פעמים משאירה אותך עם רף מאוד גבוה של ציפיות. הרגשתי צורך לשתף ולפרוק ואני מקווה שהאנשים שצריכים את המילים האלה יקראו אותם.

אוהבת,
כליל

שרה ועקנין, אישה נפלאה שפגשנו במכינה. היא גרה בירוחם ועוזרת
לבדואים מסביב להסתדר עם בירוקרטיה של הרשויות.

כל המכינה עם מחוות פרידה מהילדים בירוחם.

תמונה קבוצתית ראשונה של המכינה מאסנט, צפת. 

לחיי הרוגע והשלווה בירוחם. 

אני ועומר שעוד בוקר עייף של מסיק זיתים בקיבוץ רביד. 

מסיבת פרידה לגורדון לפני הטיסה לש״ש בקנדה.

מעגלי שיח לזכר שירה. חילי טרופר אחד האנשים המדהימים ביותר מדבר.

אני אחרי מסע כומתה

מסיבת סוף קורס

צוות 1 בחוף ביום התנדבות 

אני וסתיוי

שני הקל״גים

מתלהבות מהכומתה

שלישיית הזהב, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן בצבא

מרכז מידע...

שבת תרבות בשדה בוקר

חזרה בארץ הקודש- הפעם לתמיד!

כרגע אני כמעט כבר שבועיים בחזרה בישראל וזה מרגיש כאילו חזרתי רק אתמול. מאז שחזרתי פגשתי המון (המון) אנשים שלא פגשתי כבר הרבה מאוד זמן וזכיתי לחוות הרבה פגישות מחודשות מרגשות ביותר. כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, אני מתחילה מכינה בסוף אוגוסט וזה גם מרגש וגם טיפה מלחיץ כי עדיין לא פגשתי את האנשים שאני הולכת לחלוק איתם את המסע.

הפרידה מכולם בקולג׳ הייתה קשה, קשה מאוד. לא חשבתי שאני אהיה מאוד רגשנית לגבי זה אבל כשנפרדתי מאנשים הדמעות פשוט יצאו החוצה. אולי זה סוג של בכי כזה שלא בכיתי כל השנתיים. פרידות זה דבר קשה, אי אפשר להכחיש אבל אני ממשיכה להזכיר לעצמי שהן חלק בלתי נפרד מהחיים ומהחוויה הזו בפרט. לאנשים מסוימים יש מקום מסוים בחיים שלי והשפיעו עליי המון גם אם הכרתי אותם לזמן קצר. אני מזכירה לעצמי שהחיים יודעים להפתיע אותי ואת כולם ומי יודע אולי הדרכים שלי ושל אנשים אחרים שחשובים לי עוד יצטלבו בעתיד. בינתיים לשמור על קשר זה קשה אבל לחלוטין אפשרי. גם עם החברים מהארץ שמרתי על קשר לאורך השנתיים והרבה מהחברויות שהיו לי רק התחזקו.
נסעתי עם אבא באוטו ופתאום הוא עצר ואמר לי עד כמה ברת מזל אני שזכיתי בחברים כל כך טובים - וזה כל כך נכון. גם בישראל וגם בכל שאר חלקי העולם. בורכתי להיות מסביב לאנשים מדהימים אחד אחד שלימדו אותי כל כך הרבה ואני מודה על זה מאוד.

עדיין לא החלטתי אם אמשיך לכתוב בבלוג לאורך תקופת החזרה לארץ, אני כן אוהבת את הכתיבה כי היא סוג של פורקן אבל אני גם לא בטוחה אם היא צריכה להיות פומבית. בינתיים בחופש אני מתרכזת בלפגוש אנשים שחשובים לי, ללמוד נהיגה, לעשות מיונים לצבא ועוד סידורים כלליים.

כמו שהבטחתי אני מצרפת תמונות מהgraduation ואולי מעוד קצת דברים בסוף שנה.

אוהבת המון המון ומוקירה תודה לכל מי שהיה חלק מהמסע שלי בשנתיים האחרונות,
כליל

מיראיי, אני, אנדרס, מריה וויטוריה

חבורת החברים

השותפות לחדר ולחיים (עם אבא מאחור)

אני ונוואל המדהימה!

אני והאחים - איחוד מחדש

נפרדים מבית ספר

this is how pure joy looks like

פעם אחרונה במרינה ביי (הנוף מלמעלה)

אבא ורענן

סקייפ עם השותפות