אז זה פוסט שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן כדי באמת לפרוק את מה שיושב לי על הלב. נכון למען האמת אני כבר נמצאת בסינגפור והפוסט הזה אמור היה להיכתב מהארץ.
בשבוע האחרון עברתי הרבה הרבה (המון) טלטלות. לא מספיק שיש קושי עצום לפני הנסיעה בגלל תחושת העזיבה וחוסר הוודאות, התווסף לו עוד קושי בלתי אפשרי ואכזרי. חברתי הטובה שירה נרצחה על ידי אדם חדור שנאה ומטורף במצעד הגאווה בירושלים. היא אחת האנשים שתכננו ללוות אותי לשדה ובחוויה החדשה שלי ובמקום זה אני זאת שהייתי צריכה ללוות אותה בדרך האחרונה. נכון לא על זה הבלוג, אלא על החוויות של בארץ הסינים העונה לשם סינגפור אבל חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה כדי לסגור מעגל עם הארץ. בשבוע הזה הספקתי להתפרק לחלוטין, להתאבל, לכעוס, להתייאש ויחד עם זאת לאסוף את כל השברים ולאחות אותם מחדש וגם לקבל תקווה.
יצאתי מהשבוע הזה עם הבנה עד כמה יש שנאה בעולם ועד כמה אנחנו "האנשים הקטנים" יכולים לתכנן תכניות עד מחר אבל אדם אחד יכול לבוא לרסק אותם ולא להשאיר זכר. ביחד עם זה, הבנתי גם שהחיים שלנו מורכבים מהבחירות שלנו ובכל רגע נתון המצב יכול להשתנות ועם כל הקיטש שבזה צריך לקחת כל הזדמנות בשתי ידיים כי תמיד אבל תמיד היא יכולה להיות בפעם האחרונה.
בשבוע האחרון עברתי הרבה הרבה (המון) טלטלות. לא מספיק שיש קושי עצום לפני הנסיעה בגלל תחושת העזיבה וחוסר הוודאות, התווסף לו עוד קושי בלתי אפשרי ואכזרי. חברתי הטובה שירה נרצחה על ידי אדם חדור שנאה ומטורף במצעד הגאווה בירושלים. היא אחת האנשים שתכננו ללוות אותי לשדה ובחוויה החדשה שלי ובמקום זה אני זאת שהייתי צריכה ללוות אותה בדרך האחרונה. נכון לא על זה הבלוג, אלא על החוויות של בארץ הסינים העונה לשם סינגפור אבל חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה כדי לסגור מעגל עם הארץ. בשבוע הזה הספקתי להתפרק לחלוטין, להתאבל, לכעוס, להתייאש ויחד עם זאת לאסוף את כל השברים ולאחות אותם מחדש וגם לקבל תקווה.
יצאתי מהשבוע הזה עם הבנה עד כמה יש שנאה בעולם ועד כמה אנחנו "האנשים הקטנים" יכולים לתכנן תכניות עד מחר אבל אדם אחד יכול לבוא לרסק אותם ולא להשאיר זכר. ביחד עם זה, הבנתי גם שהחיים שלנו מורכבים מהבחירות שלנו ובכל רגע נתון המצב יכול להשתנות ועם כל הקיטש שבזה צריך לקחת כל הזדמנות בשתי ידיים כי תמיד אבל תמיד היא יכולה להיות בפעם האחרונה.
הגעתי היום לסינגפור בערב, האמת שלמרבה ההפתעה הפרידה והטיסות עברו די חלק. לא ציפיתי שאצליח להתמצא בשדות תעופה שבן גוריון מתגמד לידם. אבל בעזרת כמה אנשים טובים שפגשתי בדרך ורצון טוב מצאתי את דרכי ועכשיו אני יושבת בבטחה בבית של המשפחה שתארח אותי לשלושה ימים הבאים.
בקרוב אפרסם עדכון חדש כבר על מה שקורה פה פיזית בסינגפור ומנטלית אצלי בלב.
בקרוב אפרסם עדכון חדש כבר על מה שקורה פה פיזית בסינגפור ומנטלית אצלי בלב.
אוהבת המון וכבר מוצפת געגועים,
כליל
 |
| מיומולדת 60 לאבא כששיחזרנו תמונת ילדות |
 |
| ברגע שהגעתי לסינגפור עם המשפחה המארחת |
 |
| נפרדים בשדה |
 |
| פיצוץ אוכלוסין זו ההגדרה הכי טובה מה שקורה כשהרכבת בחינם |
 |
| המרינה ביי המפורסם |
 |
| אגם באמצע סינגפור כן לחסוך במים זה לא מושג שגור בפה שלהם |
 |
| בריכה שמסתבר שיש בכל בניין מגורים בסינגפור. ואל תשכחו גם חדר כושר ומגרשים |
שלום לך ילדתי האהובה,
השבמחקבאיחור גיליתי שאפשר להגיב...
אז כבר כתבתי לך בצורה אישית וגם דיברנו...
אבל יש בי רצון שתקבלי תגובה כתובה לבלוג זה.
את מדהימה!!!
לכתוב בפומבי על השבוע המטלטל הזה, להביע במילים את הטלטלה הרגשית ונוראית שעברת , בשבוע הזה.
כל זה דורש אומץ לב נדיר.
להסתכל באיום ונורא בעיניים ולא להיכנע.
לכולנו זה היה קשה. לך פי כמה שיותר , כולל הבחירות שהיית צריכה לעשות בשבוע ההוא.
להיות אמא שלך ולהבין שצריך לתמוך בך גם כאשר אין לי מענה או תרופה לרוע שפגשת.
היכולת שלך לחוות את הכאב, לפגוש אותו להיות איתו ואז בתוך ימים לאסוף את עצמך, כמו שכתבת- לאסוף את השברים ולחבר אותם מחדש, אולי מתוך בנייה של הבנה חדשה של המציאות שבחוץ, הראית את עוצמתך הרבה.
אני מאמינה בך ומאמינה שהחוויה שבחרת לעבור בUWC יהיה משמעותי וילווה אותך לאורך כל חייך. שיהיה לך בהצלחה , בקלות ובהנאה, אמא האוהבת