יום שני, 10 באוגוסט 2015

Welcome To Singapore

הפוסט הראשון שמדבר על חווית ה-UWC עצמה.
אז היום הגעתי לראשונה לבית ספר, זה אמנם לא היום הראשון שלי בסינגפור כי נשארתי לשלושה ימים עם משפחה מארחת אבל זה מרגיש כמו היום הראשון שאני באמת נהנת.
שלא תבינו לא נכון המשפחה הייתה נחמדה פשוט לא התחברתי אליה כל כך, הם היו סוג האנשים העשירים שמהווים את הסטיגמה של מי שהולך לבית ספר כזה. בית מעוצב ופלצני, כלב פודל שמסרקים ומקלחים אותו כל יום, אומנת שעושה הכל, הבת הגדולה הייתה מאוד נחמדה הקטנה קצת פרינססה אבל זה באמת לא משנה. היו שלושה ימים נחמדים שעברו ועכשיו אני פה בבית ספר וזה מה שחשוב.
אז אתמול היה יום הולדה חמישים לסינגפור והיה המון זיקוקים ונסיעה חופשית ברכבת והיה ממש נחמד. מחר זה היומולדת שלי וזה קצת מוזר כי מרוב שקורים דברים קצת שכחתי מזה.
בכל מקרה היום פגשתי כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות שגם הזיכרון שלי שבדרך כלל טוב עם פרצופים ושמות לא יכול להכיל. יש פה כל כך הרבה אסייתים שבאמת בלי שום טיפת צחוק אני מתקשה להבדיל ביניהם. יש אנשים מכל כך הרבה מקומות, הנה רק דוגמא לכמה מקומות: ארגנטינה, אל סלבדור, הונדורס, אורוגוואי, קמבודיה, ויאטנם, תאילנד, מיאנמר, פיליפינים, הולנד, הונגריה, איטליה, גרמניה, ארה"ב, קניה, סיירה לאון, הונג קונג והרשימה רק נמשכת ונמשכת... והשמות כל כך קשים להגיה שזה פסיכי, אני שוכחת תוך שנייה איך קוראים לי אנשים וזה די מביך.
יש לי שלוש שותפות לחדר: אאוחניה (כמו השקנית מכמעט מלאכים לכל מי שהיה מכור) מאורוגוואי, אשלי מהפיליפינים וג'וזפין מסינגפור. ג'וזפין עדיין לא הגיעה אז אני לא יודעת מי זאת אבל בינתיים שתי השותפות האחרות חמודות.
היום היה בעיקר משחקים לשבור את הקרח ורוב השמן פשוט הייתי עסוקה בלסיים לארוז.
ממש קשה להבין איך הפנימיה עובדת, הבית ספר פה זה לא כמו UWC אחרים, יש פה ילדים מכיתה ט'- יב' רובם בכלל לא על מלגות וכל הפנימיה מונה כמעט 200 ילדים. כמוני על מלגות שהגיעו דרך הוועדות יש ממש מעט.
האמת שהאוכל ממש ממש בסדר, אני לא נוגעת בשום בשר פשוט כי הרבה מהדברים מבושלים עם חלב ובינתיים אני אוכלת כשר.
היום ההולנדי (שמו בישראל הוא יסה) שבמחנה המיון שלו הוא היה צריך לערוך דיבייט על הסכסוך הישראלי פלסטיני והוא ביקש שאסביר לו קצת וישבתי והסברתי עם האנגלית הקלוקלת שלי ונראה לי הוא לא הבין כלום בכל מקרה הילדה מטורקיה (שמה בישראל הוא מיראיי) נראה לי קצת לא אהבה את הסבר והוא אולי זה עשה לה רושם רע אבל אין לדעת.
בכל מקרה אני לא מאמינה שאני פה ואני לא חושבת שבשלב מסוים אבין את זה. בינתיים זה פשוט ממש מוזר בשבילי לכתוב את הפוסט הזה כשאני עדיין בהלם בכלל שהתקבלתי לUWC.
אמשיך לעדכן יותר מאוחר.
הנה הפינה שלי לאחר הסידור
ריקודים הודים באזור המרינה ביי סנדס

זיקוקים מעל בית הפרלמנט לרגל
חגיגות יום הולדת 50 לסינגפור

3 תגובות:

  1. הי מתוקה,
    קודם כל - יום הולדת שמח לנערה בת ה-16!!!!

    כיף לקרוא את רישומיך. את כותבת נפלא וזה בזכות היכולת שלך לספוג רשמים ולעכל אותם.
    פה אני וכולם כבר מתגעגעים וגם כן לא מאמינים שאת שם ולא פה.
    הבלוג שלך עוזר מאד לכסות על החסר.
    כמובן שהייתי מעדיפה להיות לצידך.
    אז תדמייני את העוגה של שני ( למרות שהיא הספיקה להכין שניים לכבודך לפני הנסיעה),
    נשיקות, חיבוקים, המתגעגעת אבל גם הגאה, היי חזקה, אמא

    השבמחק
  2. מזל טוב! אני מזהה מקרה רציני של OCD בסידור התמונות בחדר... לגבי חוסר הנחת של הטורקיה: תתרגלי לזה!

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת שאם כבר מדברים על OCD, אז לממשלה בסינגפור יש חתיכת מחלה

      מחק