מרגישים את הסוף

אז כן, קשה גם לי להאמין אבל אני כמעט מסיימת את השנה הראשונה שלי ב-uwc. זה מטורף לחשוב על זה, לפני שנה פלוס מינוס הודיעו לי שהתקבלתי לסינגפור ועכשיו אני כבר כמעט שנה פה. זה משוגע איך שהזמן עובר וכמה השתנתי לאורך התקופה הזאת. אני באמת מרגישה שלמדתי כל כך הרבה דברים חדשים, התחשלתי והתבגרתי. הי״בניקים פה, ממש מתכוננים למבחני בגרות שלהם שאחרים הם יעזבו וממש עצוב לי לחשוב על זה. באמת שיש לי קשרים ממש טובים עם ילדים בשכבה מעליי ומה שהופך את זה ליותר קשה היא המחשבה שסביר מאוד להניח שאני לא אראה אותם יותר אם כל הדרמטיות שבזה.
אז הפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני חודש ועבר עליי מלא מאז. קודם כל השבוע האחרון היה שבוע של מבחנים והים סיימתי את המבחן האחרון והייתה לי תחושת הקלה מטורפת. באמת שזו הייתה אחת התקופות הלחוצות ביותר שהיו לי פה ואף פעם לא עשיתי מבחנים בצורה כזאת ויותר מזה שאני שמחה שזה נגמר אני בכנות גאה בעצמי על היכולת להסתגל ולהתמודד עם כמות הלחץ הזאת. אני זוכרת רגע מאוד מרגש עם כל הקיטש שבזה במבחן בהיסטוריה, שלמי שלא יודע זה המקצוע הכי מאתגר שלי, הרגשתי כזאת תחושת סיפוק מטורפת כי הגעתי לסינגפור כשאני בקושי יכולה לכתוב כמה מפשטים שבורים ועכשיו ישבתי במבחן של שעתיים וכתבתי שני חיבורים שלמים. כן, אני בטוחה שהם לא היו החיבורים הטובים בעולם אבל בהחלט אני השתפרתי ועל זה אני שמחה. למדתי שאין סיבה להשוות אותי לילדים אחרים בבית ספר שלמדו כל חייהם במסגרת בינלאומית עם רמה אקדמאית כזאת, כי אני פשוט באה מרקע שונה ואני לא מוותרת- אני מתמודדת וזה מה שחשוב. חוץ מזה קרו עוד הרבה דברים בזמן האחרון שאשמח לשתף אותם.
1. אז קודם כל לפני שבוע בערך, אני ומיראיי (טורקיה) ארגנו ארוחת מזרח תיכון ובישלנו קבבים, טבולה, מטבוחה ועוד ועוד והיה ממש מקסים. אשכרה כל האנשים בפנימייה הגיעו וזה ממש ריגש אותי ונגע בי.
2. אתמול אני ודביינשי (הודו) ארגנו לחגוג את חג ההולי בבית ספר, למי שלא יודע זה החג ההודי עם כל הצבעים והיה ממש אדיר. כן, למדתי שממש קשה לארגן דברים בפנימייה ובעיקר לגרום לאנשים להגיע. לצערי יש הרבה ילדים שממש לא אכפת להם מההוואי החברתי פה אבל אי אפשר לחייב את כולם להשתתף ואני שמחה שמי שבא בא. והכי חשוב שמי שבאמת רצה להיות שם היה שם.
3. לפני חודש פלוס מינוס היה ערב בינלאומי של אפריקה, המזרח התיכון ואסיה והכנתי הופעה שתייצג את ישראל. לימדתי כמה ילדים את השיר ״אני ואתה נשנה את העולם״ בשפת הסימנים והתחלתי את ההופעה בלספר שחוץ מפוליטיקה בישראל הוקמה תנועת הנוער היחידה בעולם לנוער עם צרכים מיוחדים.
4. הייתה חופשת איסטר לפני המבחנים של שבועיים שבסך הכל הייתה טובה, רוב החופשה הושקעה בלימודים אבל גם היו רגעים טובים ומשמחים כמו ארוחת המזרח תיכון והלכנו להחלקה על הקרח וסצם יצא לי לדבר ולהתקרב לאנשים שבדרך כלל אני לא מדברת איתם. אני ופטריק (ברזיל), הלכנו באחד הימים למלצר ומסתבר שהגענו למלצר בבית של שגריר צרפת בסינגפור וזה היה אחד הדברים היותר אדירים שעשיתי ומצחיקים. ממש נהנתי לקבל הצצה לעשירי סינגפור ולבתים שלהם.
קשה לי מאוד לעבור על הדברים שקרו ולנסות לסדר אותם בראש שלי אבל בסך הכל טוב לי וזה מה שחשוב. עכשיו אנחנו נכנסים לשליש האחרון של השנה ועד כמה שאני מתרגשת לחזור הביתה לחופשת קיץ גם ממש קשה לי לעכל את זה שאני כבר שנה פה. אני זוכרת את הרגעים שהודיעו לי ששובצתי בסינגפור ואת השוק שאפפף אותי. רציתי גם לומר בהצלחה לכל הילדים שהתקבלו השנה ל-uwc. וגם כל הכבוד לאמא שעברה את מבחן השיאצו שלה.

אוהבת המון ותגעגעת,
כליל

ארוחת מזרח תיכון

עוגיות טורקיות

אני, סאיף (גאינה) ופטריק (ברזיל)

יומולדת 18 של ריה (הודו)
בתמונה: אני ומיראיי (טורקיה)

ארוחת בוקר טורקית
בתמונה מימין לשמאל: אני, מרווה (טורקיה), מיראיי (טורקיה) וקרלה (ארגנטינה)

ערב בינלאומי
מרווה (טורקיה) מתחברת לישראל

תמונה מפרוג׳קט וויק בנפאל
אני ובברלי (איי מרשל)

חוגגים הולי

חוגגים הולי
בתמונה מימין לשמאל: אני, אוניניי (ניגריה), נוואל (קניה) ונטלי (ויאטנם)

חוגגים הולי

חוגגים הולי

יומולדת 18 של ריה
בתמונה מימן לשמאל: מיראיי (טורקיה), אני, ריה (הודו) וחואן (ג׳מייקה)

ערב בינלאומי

אני ואתה נשנה את העולם בשפת הסימנים

פרוג׳קט וויק- נפאל 2016

לפי הכותרת אפשר להבין שכן, הייתי בנפאל בשבוע האחרון. אז מי שתוהה לעצמו לרגע שכל מה שעושים בקולג׳ בסינגפור זה לטייל באסיה, אז זה נכון חלקית, יש גם לימודים והרבה. אבל יתרון מדהים בקולג׳ בסינגפור הוא שאפשר לטייל לכל רחבי אסיה, למקומות שחשבתי שאגיע רק בטיול אחריה צבא ורוב הטיולים ממומנים על ידי בית הספר.

אז פרוג׳קט וויק למי שלא יודע זה כמו הטיול שנתי שלנו, לאורך חצי שנה ארגנו טיול לשבוע שכלל למצוא קבוצה, לבחור יעד, להחליט על פרוייקט ועוד ועוד. אז אני נסעתי לשבוע לנפאל עם אספן (ארה״ב), כרמן (הונדורס), בברלי (איי מרשל) ומיראיי (טורקיה) בו עשינו שלושה ימי התנדבות ושלושה ימים של טרקינג וביום האחרון טיילנו בקטמנדו. באמת ובכנות - לא יכולתי לבחור קבוצת בנות טובה מזה, באמת שהסתדרנו מצויין והיה שבוע מדהים בטירוף.

אז את שלושת הימים הראשונים בילינו בסוג של בית מחסה לבנות שעברו עבר קשה מכל הסוגים, ניצול מיני, כל ניצול אחר, עבדות, נטישה וכו׳. הבנות היו מקסימות וקיבלו אותנו כל כך יפה והיה מדהים. התנדבו איתנו גם שתי מתנדבות מדנמרק שאחת מהן קראו לה ג׳ומענה וההורים שלה במקור מקלקיליה ברשות הפלסטינית שעברו לירדן ומשם לדנמרק. האמת שהסיטואציה הצחיקה אותי, זה היה כזה מקום רנדומלי למפגש בין ישראלית ופלסטינאית. אבל זה היה היופי בזה, הנסיבות כל כך חשובות, שתינו באנו להתנדב בנפאל אז זה לא משנה מה הלאום שלנו, לשלושה ימים היינו רק שתי בנות שבאו להתנדב. משהו שהיה לי קשה לאורך ההתנדבות היא העובדה שאנחנו מתנדבות רק לשלושה ימים והבנות יוצרות בקלות קשר ריגשי ופחדתי שהן יחוו חווית נטישה נוספת, אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלהם בכזאת מהירות שלפעמים התחושה שלי הייתה שאם אנחנו לא נשארות איתם לתקופה משמעותית ומקנות להם יציבות אנחנו בעצם פוגעות יותר מתורמות. אני ממש מקווה שזה לא היה המקרה אבל אני כן מאמינה כי התנדבות לטווח קצר יכולה לעשות רק יותר רע מטוב. היה רגע שחשבתי על אמא שלי שם, כי ראיתי תמונות של הבנות על הקירות ואחת התמונות הייתה ציור מקסים של ציפורים ולמטה כתוב ״i want to be free like a bird״ ופה הגיע הסכין לבטן, עכשיו אני מבינה אמא עד כמה העבודה שלך כמטפלת באומנות חשובה וכי יש דברים שהבנות לא יהיו לעולם מסוגלות להעביר במילים.

שלושת המימים אחר כך היו טרקינג שהיה מדהים, אני ואספן טיילנו לפני אז היה לנו ממש כיף אבל שאר הבנות קצת סבלו כי הן לא טיילו לפני מעולם והטרקינג באמת היה מאתגר ולא ייבייש טיול בסיירות.

באופן כללי זה היה שבוע מדהים וממש עצוב לי שהוא נגמר למדתי המון על נפאל שכרגע היא שבר כלי אחרי רעידת האדמה. חשוב לי לציין שכל מקום שהלכנו אליו שמעתי אנשים מדברים עברית והבנות שאיתי כבר התעייפו מכמות הישראלים שפגשתי. אספן אמרה לי שזה לא נראה לה הגיוני סטטיסטית שממדינה של שבעה מיליון יש אלפים שמטיילים בנפאל.

תודה שוב על הזדמנות מדהימה, אני כל כך מעריכה את העובדה שהבית ספר מאפשר לי לנסוע למקומות שבחיים לא חלמתי שאגיע אליהם.
אני באמת אסירת תודה, על החוויה, על ההזדמנות, על היכולת. השבוע לא היה יכול להיות טוב יותר.
בברלי עכשיו מכינה סרטון ואצרף אותו לבלוג כשיהיה מוכן.
אוהבת המון ורוצה לחזור הביתה להביא לכם את המזכרות,
שלכם תמיד ולתמיד,
כליל
נ.ב- אסור לי להעלות תמונות של הבנות שהתנדבנו איתן אבל הן היו הדבר הכי מדהים בעולם, אוסיף עוד תמונות אחרי שאקבל אותן.

השלמת פערים

בחודש האחרון שלא כתבתי קראו כל כך הרבה דברים כולל פרוג׳קט וויק שעליו אכתוב פוסט נפרד.
אז קודם כל חזרתי מהודו והלימודים נתנו לי סטירה מצלצלת, פתאום הכל כל כך עמוס וקשה והעבודה פשוט לא נגמרת. אני עדיין מנסה למצוא את הדרך להנות מהלימודים ולא להלחיץ את עצמי יתר על המידה. כן, אולי יש מקצועות שהייתי משנה, או דברים שאני לא אוהבת אבל אני צריכה ללמוד להתמודד איתם ולהפוך אותם לדבר מהנה.

חוץ מזה ארצה לנצל את המעמד ולומר מזל טוב לכל האנשים שעברו לשלב השלישי והאחרון של הuwc, אני גאה בכולכם וממש כל הכבוד, זה לחלוטין לא מובן מאליו. קשה לי ממש לעכל את העובדה ששנה שעברה אני הייתי במצב הזה, כל כך הרבה קרה בשנה אחת, עליות ירידות, הרפתקאות ושינויים. מדהים לחשוב איפה הייתי שנה שעברה ואיפה אני עכשיו ואיזה מסע מטורף נפל עליי. יש לי עדיין הרבה רגעים פה שלמרות שאני בסינגפור כבר שמונה חודשים אני לא מצליחה להרגיש שאני אשכרה בuwc, במה שהיה חלום שלי במשך שנתיים, שאני חיה את החלום שלי עד כמה שזה נשמע קיטש. כן, החיים פה הם רחוקים מלהיות מושלמים ולא תמיד קל אבל אני מתגברת ואני מתחשלת וזה כל היופי.

עכשיו אחזור לדברים שקרו בקולג׳ מאז הודו:
1. ביום שישי הקודם הלכתי לראשונה לבית הכנסת הרפורמי בסינגפור, קהילה קטנה ומקסימה וכל כך מחבקת. הקהילה היהודית הכי מגוונת שראיתי בחיי עם אנשים מיפן, אינדונזיה, ארה״ב, ישראל, בריטניה ועוד.. הלכתי לשם ביחד עם שני, מורה בבית ספר שלי שאבא שלה הוא ישראלי וכל כך שמחתי שיצא לי לחזק את הקשר איתה. שני, אני יודעת שלפעמים את קוראת את הבלוג, אז רק רציתי ךהגיד תודה על ערב מקסים שגרם לי לחשוב ולהרגיש מחוברת מחדש, את מדהימה ואני שמחה שיש מישהי כמוך בבית ספר.
2. יום שפת האם הבינלאומי- השנה ארגנתי את היום הזה בקולג׳, כן אני לא אשקר, זה היה מורט עצבים לארגן את הכל אבל זה לימד אותי המון על ארגון אירועים בבית ספר. ממש קשה לגרום לאנשים לעמוד בהתחייבות שלהם וצריך הרבה פעמים להיות הזה שמציק ומזכיר את שכולם עושים את העבודה שלהם. היום עצמו היה מקסים, די בלאגן ולא הכי מסודר אבל אני עשיתי את העבודה שלי, הרמתי יום שלם ואם זה לא היה הכי מוצלח בעולם זה בסדר, למדתי מזה שצריך לדאוג שאנשים שהתחייבו לעשות דברים באמת הולכים לעשות את זה. אצרף קישור לסרטון שהכנו ביוטיוב.
3. יומולדת לאלה- מי שלא יודע אלה היא תלמידת יום בבית ספר שלי משוויץ והיא הדבר הכי טוב בעולם. היא תמיד שמחה ומקבלת ומזמינה אותנו לבית שלה. היא חברה די טובה שלי ושל השותפה שלי אז היא נמצאת הרבה בחדר שלי בפנימיה ואני ממש שמחה שיצא לי להכיר אותה. היה לה יומולדת אז הלכנו לעשות קמפינג בפולה אובין שזה אי בשליטת סינגפור, וכנראה הדבר היחיד הלא מלאכותי שיש בסינגפור. זה אי מקסים שממש נשאר כמו שזה היה במקור. אנשים עדיים חיים על דיג, בתי כפר קטנים, עצים יפים ופשוט מקום מקסים, ממש במרחק שחיה ממלזיה. בכל מקרה עשינו שם קמפינג ליומיים והיה ממש ממש אדיר.

אני מצרפת עכשיו קטע שרציתי לכתוב בבלוג אבל התעצלתי לאורך הרבה זמן:
״ אני גאה בעצמי שאני מתמודדת עם כל כך הרבה אתגרים ואני כבר לא מפחדת לבקש עזרה, אני כבר לא מתביישת לא לדעת דברים, אני כבר לא לוקחת הכל ללב. היום דיברתי עם פמקה שסיימה פה שנה שעברה והיא דיברה על זה שבסופו של דבר אתה זה ששם על עצמך את הלחץ ואם אני אחליט לעשות הכל בקצב שלי ברמות הלחץ שאני מוכנה לשאת, ככה זה יהיה. אוסיף עוד כמה מסקנות מדיון שהרמנו פה בקולג׳ שהיה הצלחה מסחררת: uwc זה אולי לא מקום לשנות את העולם אבל זה מקום שנותן לך הזדמנות לשינוי עצמי. אני לומדת פה כל כך הרבה ויש לי הזדמנות פז להפות את עצמי בדיוק למה שאני רוצה להיות.״

זהו לעכשיו,
אומר גם מזל טוב לסבתא ליומולדת הקרב,
מבטיחה עוד פוסט על פרוג׳קט וויק,
שלכם תמיד,
כליל

בדרך ליומולדת של אלה (במרכז) על סירה לאי פולה אובין.
מצד ימין חואן (ג׳מייקה) ומצד שמאל אוניניי (ניגריה)

יום שפת האם הבינלאומי
נימין לשמאל אני, מיראיי (טורקיה) ובברלי (איי מרשל)
במרכז מרווה (טורקיה)

שלושת הבנות שארגנו את יום שפת האם הבינלאומי

שכחתי לכתוב על זה אבל היה אירוע לתרומת כספים לתלמידי מלגות בבית ספר שלי
הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם אחד התורמים ובכללי היה יום מוצלח

מפגש של ילדי המלגות משני הקמפוסים בסינגפור
(אני וקים מקמבודיה ארגנו את המפגש)

יום הולדת למרווה (טורקיה), פיקניק בגנים הסינים

הנה קישור לסרטון שהכנו ליום שפת האם הבינלאומי- https://www.youtube.com/watch?v=GLwYX9OSHzw

הודו כבר לא מחכה לי

אז כמו שהכותרת מספרת הגעתי לארץ הפרות והקופים, הפערים והצבעים.
אם הייתם שואלים אותי שנה לפני אם הייתי מאמינה שאגיע להודו באופן כללי הייתי צוחקת לכם בפרצוף ועוד להגיע להודו עם מזוודה וחברים מכל העולם ולא לבד ועם התיק על הגב היה נשמע לי עוד יותר מגוחך. אבל כן, שהיתי בהודו בשבוע האחרון אצל חברה בשם דביינשי מהשכבה מעליי, היא לא כמוני על מילגה בבית ספר ולכן אתם יכולים להבין שהיא מאוד עשירה. בהתחלה זה ממש הפריע לי, אני לא רגילה לנהגים, מכוניות יוקרה ומשרתים והיה לי ממש קשה לראות את העוני והרעב בהודו מלמעלה. אבל הגעתי למסקנה שאם כמה שזה לא הוגן, אין לי מה לעשות ואלו החיים וגם בישראל יש פערים ענקיים באיכות החיים ובשכר וזה עניין של מזל לאיזה משפחה להיוולד.
אני לא אעריך במילים על כל יום שעשינו אבל כעיקרון ביקרנו בהרבה מקומות מפורסמים בהודו, רישיקש ונהר הגנגס שהיה מדהים, הטאג׳ מהל שלא עולה על כיפת הזהב שלנו לטעמי, ג׳ייפור שזו עיר מקסימה עם ארמון מלוכה ומלך בן 18, כותאב מונר שהוא מסגד יפייפה ועוד שלל אתרים מדהימים. חוץ מזה נחשפתי לאליטה של דלהי שבה הכל עובד עם קומבינות וקשרים וזה גם מעניין וגם קצת מרתיע. חוץ מזה, להיות כנה, אולי העובדה שלא הייתה לי יותר מדי אינטרקציה עם התושבים המקומיים לא חשפה אותי לעוני האמיתי אבל הרגשתי שקמבודיה הייתה הרבה יותר ענייה. בתחושה שלי, בהודו אפשר למצוא עשירים ואולי יש פערי מעמדות אבל בקמבודיה פשוט כולם עניים. ךהודו פשוט יש את השם הגדול והמפוצץ של מקום עם פיצוץ אוכלוסין ועוני לא סביר.

חוץ מזה זאת הייתה חוויה מהנה, כיפית, מלמדת ופשוט נפלאה. שמחתי שהייתה לי הזדמנות להגיע להודו ולראות אותה כשיש לי רשת ביטחון כמו המשפחה של דביישני. המשפחה שלה מקסימה וה קיבלנו אותנו כל כך יפה, וכל כך שמחו להראות לנו את הודו שלהם. האמת שזה משהו מעניין, הרבה מההודים העשירים בבית ספר שלי הם במקום מסוים אמריקאים, והכוונה שלי היא שהם לא מדברים הינדי או כל שפה הודית אחרת, אין להם שום סממן של התרבות ההודית והדבר היחיד שמקשר אותם להודו הוא הפספורט. אבל דביינשי שונה בקטע הזה, קודם כל היא לא מנופפת בכסף שלה לכל עבר ועד הטיול לא הבנתי עד כמה היא עשירה, דבר שני, היא מאוד הודית בכל מובן המילה, היא מעריצה את התרבות שהיא באה ממנה והיא אוהבת את המדינה שלה כל כך. היא מנצלת כל הזדמנות ללבוש בגדים הודים, שפת האם שלה היא הינדי וגם בפנימייה יש לה מקדש קטן שהיא הכינה והיא מתפללת פעמים ביום. זה מרתק וזה ממש מעורר השראה, היא גם צימחונית כל חייה, והיא לא מאמינה בזוגיות לפני נישואים. זה ממש מעניין כי uwc זה כביכול מקום מאוד מערבי וליברלי אבל היופי הוא גם לראות תרבויות קונסרבטיביות בתוכו שאני חושבת שמאוד מודגשות בקולג׳ בסינגפור בעיקר בגלל המיקום האסייתי.

זהו להיום,
אני מרגישה מבורכת ואני מוקירה תודה על הזדמנויות כאלו, לחוות לגלות וללמוד.
אין לי מילים לתאר עד כמה אני מודה למשפחה של דביישני ואיך אני שמחה שיצא לי להכיר בנאדם כמוה.
שיהיה לכולם שבוע טוב מלא בשורות טובות,
שלכם לתמיד,
אוהבת,
כליל

חשות את עצמנו הודיות

אני והחבר הכי טוב

הטאג׳- נשבעת שזו תמונה שלי ולא מהאינטרנט

אלה (שוויץ) מתמודדת בגבורה עם אוכל הודי חריף

jaipur

פטריק (ברזיל) מוכיח את כישורי היוגה שלו

רישיקש- גן עדן על פני האדמה

מלהתמיין ללמיין

אז כבו שסיפרתי כבר בעבר בבלוג, אני חלק מהצוות שהכין את מחנה המיון לסינגפורים שרוצים לנסוע לקולג׳ים ברחבי העולם. אז סופשבוע שעבר היה המחנה עצמו והיה באמת מרגש לראות משהו שעבדנו עליו כל כך קשה יוצא לפועל. היה לי ממש מוזר פתאום להיות במקום של המקבל החלטות, ושהחלטה שלי אשכרה יכולה לשנות למישהו את החיים. זה העלה גם המון זיכרונות מהמחנה מיון שלי ובנימה זאת גם אשמח לאחל בהצלחה לכל האנשים שהגישו את המועמדות לשלב הראשון. תאמינו שלי שעל להגיש מועמדות לתוכנית אתם לא תתחרטו ולכל שאלה אני תמיד אבל תמיד פה.
חוץ מזה, הפוסט האחרון דיבר פחות או יותר על הקושי לחזור חזרה לקולג׳ אבל מאז הכל רק ישתפר ובמידה מסוימת חזרתי הביתה. זה מוזר לומר את זה, כי מרגיש לי שהייתי בסינגפור קצת זמן והרבה בו-זמנית, אבל אני מרגישה שכבר שכחתי את שגרת החיים שהייתה לי בישראל ופתאום כל מה שקורה כאן נראה כל כך טבעי ואני חייבת לחזור ולהזכיר לעצמי עד כמה החיים שלי היו שונים בארץ ואיך ההזדמנויות שאני מקבלת כאן הן ממש לא מובנות מאליהם.
אני עוברת על היומן כדי להיזכר בחוויות ולספר עליהם, כן אני ממש מרגישה סנילית בזמן האחרון, ממש קשה לי להכיל את הדברים שאני עושה ואני אפילו לא זוכרת מה קרה אתמול.
אז בסדר אקראי אעבור על דברים חשובים:
1. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה- יש מורה חצי ישראלית בקולג׳ בשם שני, שעמלה קשה והרימה את היום הזה, עזרתי עם לסדר את גינת הזיכרון שיצאה מקסימה והיה טקס מרגש בטירוף. העובדה שהייתי רחוקה אלפי מיילים מישראל וכל התוכן היה באנגלית רק ריגש אותי יותר והראה לי עד כמה גם בקהילה בינלאומית יש מקום לדברים כאלה.
2. עוד שבוע אני טסה להודו ואני ממש מתרגשת, יש לנו חופש של שבוע לכבוד ראש השנה הסינית ואני מנצלת את זה לנסוע עם חברים לדלהי. אני הולכת להישאר אצל ילדה בשיכבה מעליי ואני ממש מחכה כבר.
3. החלטתי להיות אחראית בבית ספר על יום שפת האם הבינלאומי וזה מלא מלא עבודה- בינתיים הכנו סרט ממש מקצועי, פוסטרים, עידכנו את כל המורים והבית ספר, אירגנו הופעות ועוד. אני ממש מקווה שזה ילך טוב.
4. ביום חמישי היה היומולדת של מיראיי (טורקיה), אחת החברות הכי טובות שלי בקולג׳ כמו שבטח הבנתם. ארגנתי לה מסיבת הפתעה ב-12:00 בלילה, אני ואספן (ארה״ב) קנינו עוגה ומרווה (טורקיה) הכינה מאכל טורקי. חוץ מזה קישטנו את האזור בנרות ואני וכרמן (הונדורס) הכנו למיראיי אלבום עם כל התמונות שלנו ביחד. ממש ריגש אותי לראות איזה קשרים יצרתי פה בזמן כל כך קצר וזה גרם לי להבין שלא משנה לאן אני אלך ועד כמה רחוקה אני אהיה, יש אנשים שפשוט כבר הצליחו להשאיר עליי חותם.

בהתנדבות שאני עושה

סופ״ש אחד שהלכנו בספונטניות לבריכה

יומולדת למיראיי

הכנו קאפקאייקס לכיתה יב׳ שהיה להם את המבחנים
מימין לשמאל: כמילה (אורוגוואי), ריה (הודו), מרווה ומיראיי (טורקיה), קרלה (ארגנטינה),
אני, טילה (הונגריה) וקלי (הונג קונג).

אני ממש מצטערת שהפוסט יצא כמו רשימת מכולת, אני שוכחת מלא דברים שקרו בזמן האחרון וזה היה ניסיון לעשות סדר בדברים.
זהו לעכשיו, מקווה שהתמונות הצליחו להשלים את הדברים ששחכתי לציין שעשינו.
אוהבת המון ובהצלחה לכל המתמיינים,
כליל

בחזרה לארץ הסינים

אז כן כמו שהכותרת מספרת חזרתי לסינגפור לפני קצת פחות משבוע.
החזרה הייתה ממש לא פשוטה בעיקר בשבל העובדה שישר צנחתי חזרה ללימודים והיה לי כל כך קשה לחזור לשיגרה מחדש אחרי שלושה שבועות של חופש בארץ.
אחרי החזרה לפה זו הפעם הראשונה שהרגשתי homesick וממש התגעגעתי הביתה, כמובן שאני לא מתחרטת על לחזור הביתה לחופשת חורף, זה היה הכרחי וממש נהנתי.
רציתי לומר תודה למשפחה ולחברים בארץ, אני מעריכה אתכם מאוד והפכתם את החופשה שלי להכי טובה שאפשר. מאוד שמחתי לראות שהקשרים נשארו בדיוק כמו שהם ושהחברויות שיצרתי בארץ יותר חזקות ממש שחשבתי.

רציתי לספר על מפגש כל כך מעניין שחוויתי השבוע, אירגנו משהו שקוראים לו tell your story בו כל אחד מספר סיפורים מהחיים האישיים שלו לפני שהגיע לקולג׳. זה קצת מצחיק אבל כולנו הגענו לפה בתחילת שנה וקפצנו למים העמוקים והתגבשה לנו שיגרה משותפת אבל אף פעם לא דיברנו מאיפה אנשים באמת באים. זו הייתה הזדמנות נפלאה לשמוע על החיים של אנשים וגם לשתף. גיליתי כל כך הרבה דברים על אנשים שלא ידעתי לפני זה וזה פשוט פתח לי את העיניים לראות עם איזה אנשים זכיתי לחיות ואיך חוויות מעצבות אנשים באופן מדהים.

חוץ מזה, אתמול אני ומיראיי (טורקיה) החלטנו לצאת לערב בנות כי לאנשים אחרים היו תכניות משלהם. אז התלבשנו יפה ונסענו ל hard rock caffe והיה פשוט מדהים. ישבנו שם ערב שלם, עם להקה חיה ורקדנו מלא בחברת מלא אנשים שלא הכרנו. זה היה כל כך משחרר וכיף ושמחתי שהיינו רק שתינו.


אש תודה לכולם שהיו חלק מחופשה נחוצה ומדהימה בארץ,
אני אוהבת את כולכם ואתם העוגן שלי,
מתגעגעת אליכם תמיד,
אוהבת המון,
כליל


נ.ב- כמובן שאני מאחלת המון בהצלחה למי שהגיש את הטפסים בדיוק עכשיו, גאה בכולכם :)

דידי עושה יצירת אומנות על שלט ריק

אני ומיראיי יוצאות לערב בנות

רענן ואני במיטבנו

סיום המחצית הראשונה- מסקנות והרהורים

אני משחזרת את הפוסט שנמחק לצערי הרב.
קודם כל התנצלות קטנה על כך שלא כתבתי בחודש באחרון, היה עומס רב של לימודים ופעיליות. לשמחתי עכשיו אני יושבת בבטחה בבית בישראל לחופשה של שלושה שבועות.

רק ארצה לציין שאני לא מתיימרת לסכם את המחצית הראשונה כי לא באמת חושבת שזה בר ביצוע ואני גם לא רוצה לעשות את זה, אך הפוסט נועד לעשות חושבים על ארבעת החודשים האחרונים בארץ הסינים.

לפני שאתחיל, אתמול הלכתי להדלקת נרות לזיכרה של שירה. האירוע העלה והציף הרבה זיכרונות שהדחקתי בחזרה. פתאום כל מה שקרה תקף אותי שוב ולמרות שחשתי שהזמן הוא פקטור חשוב וכמו שאומרים שהזמן יגליד את הפצעים, מסתבר שיש פצעים עמוקים בהרבה שגם עם שנים יעברו הם לא יוכלו להגליד ולא רק זה, הם רק יפתחו שוב ושוב וידממו מחדש.
שירה שלי, הגעגועים אליך כואבים חזק כל כך לא רק בלב אלא ממש פיזית. בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו או משהו בעולם. הרצח שלך הכניס אותי לפורפורציות ועיצב אותי כמו שאף דבר לא עשה עד עכשיו. הוריך דיברו אתמול על כך שגם אורות גדולים מדי יכולים להוות סכנה, ושהמחלמה האמיתית היא לא רק נגד החושך וזה משהו שנצרב לי בזיכרון. נתקלתי בציטוט שהתקשר לי אליך ואל חנוכה- ״לא יהיה ניצחון של האור על החושך אם לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום לגרש את החושך יש להגביר את האור״. וכזאת את היית, מגבירה את האור במקומות שהגעת אליהם, קורנת ומדהימה. אתמול דין שאל אותי איך הייתי מתארת אותך וסיפרתי כמו שכתבתי לך אז, שאת היית אחד הסלעים היציבים היחידים בחיים הלא יציבים שלי, משהו שידעתי שאני תמיד אבל תמיד יכולה להתלות עליו גם כשאני עוזבת ויוצרת לעצמי עולם חדש. אבל את לא כאן עכשיו ואיבדתי קצת שיווי משקל. את חסרה לי מאוד ואני אוהבת אותך כל כך.


כפי שכבר כתבתי אני לא מתכוונת לסכם כלום, קצת מפתיע אותי שאני כבר יושבת בארץ הקודש כותבת על חווית ארבעת החודשים הראשונים. הכל מרגיש כמו חלום קצר וארוך בו-זמנית. אני זוכרת את השבוע הראשון שלי בסינגפור, הייתי מוכת הלם וג׳ט לג, הכל מסביבי עשה לי סחרורת, לא הצלחתי להבין מי נגד מי ומה עומד מולי. הכל היה מבולבל ולא ברור. ולאט לאט הכל התחיל להתבר לו, נהיה לי טוב, הבנתי את מי אני אוהבת יותר ואת מי פחות, מה עושה לי טוב ומה לא. למדתי כל כך הרבה בתקופה הקצרה הזאת, החל מאיך לעשות כביסה ועד לאיך לא לקחת דברים אישית מדי. התגברתי על מכשולים, יצרתי חברויות, כעסתי, שמחתי, ראיתי, חקרתי, גיליתי, למדתי ולמדתי. כן, אני חושבת שהמילה העיקרית שעולה לי בראש עכשיו היא למידה, זו חווית למידה לא רק בפן האקדמאי שלה.


תודה על ארבעה חודשים נפלאים סינגפור. נתראה עוד שלושה שבועות.
וכמובן חג חנוכה שמח לכולם, אוהבת אתכם וכל כך שמחה להיות סוף סוף בבית,
כליל

נ.ב- אצרף תמונות ממהלך החודש האחרון שלא כתבתי בו פוסט.

מדגמנים לפרסום של הפנימייה

מדגמנים לפרסום של הפנימייה 2.0

ארוחת ערב אצל אלה (שוויץ), תלמידת היום האהובה עליי

נסענו עם אוטובוס וגג נפתח לראות את האורות של כריסטמס
 ועצרנו לטייל במרינה ביי

שיעור אחרון לפני החופשה של מערכות סביבתיות-
משחקים משחקי קופסא

פיסטה לטינה או בעברית מסיבה לטינית

טיוטר גרופ- כמו כיתת מחנך

ערב קריוקי

אחד מבילויי יום שישי

סופגניות מארוחת חנוכה שאירגנתי