יום רביעי, 29 ביוני 2016

IFP conference- Timor Leste 2016


אז כפי שכבר סיפרתי בעבר השתתפתי בקולג׳ בתכנית בשם יוזמה למען שלום שמתמקדת בשני אזורי סכסוך באסיה מדינה בשם מזרח טימור ותאילנד. בשבוע האחרון הייתי במזרח טימור שם העברתי ביחד עם עוד כעשרים אנשים מהבית ספר ועידה לנוער מקומי בנושאים שונים כמו זהות, דת, אלימות וכו׳... הפוסט נכתב באנגלית רק כי החוויה התרחשה באנגלית ולכן היה לי יותר קל לספר עליה באנגלית. באמת שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי השנה ולמדתי המון.


This is a story of hope and despair. This week has exposed me to more than i would ever imagined and presented me with a reality so different than my own. The week started with reaching Timor and looking around the capital city, Dili. For me it felt like if someone stopped the time and like in 4 hours flight I was going 30 years back in time. Timor is a beautiful country with such a rich history. Throughout the week i got to learn more and more on the sensitive aspects of Timorese culture and history. Timor moved quickly from being a Japanese colony to Portuguese and then after 9 days of independence to being terribly occupied by the Indonesians. By talking to some of the kids there I have heard stories of seeking for an asylum in New Zealand and staying in a refugee camp in Indonesia. Growing up in conflict area I always felt like I knew what it means by being affected by a conflict, but the kids in Timor are way more than just affected by the situation on their country but they also living day to day as if it was the only day. While talking to Anya that is doing a gap year in a clinic in Timor I discovered that the history of this beautiful country resulted in the mindset people have. The fact that the country position was changing quite often ended up in people having hard times to adjust to a routine and follow simple instructions. Moreover, Anya talked about the health condition in Timor, something that really touched me. She was telling me about a young woman only 19 years old that had a breast cancer, a problem that can be easily overcome in the country I am from but the health department in Timor just cannot give her treatment. This young lady does not have money to fly to Australia and Anya is in a situation that she knows that she is sending her back home and she is going to die. Growing up in this great UWC bubble you have the feeling like everything is in your hand, like can make a change that will transform the world. Coming to Timor made me realize that to change the world, I can’t, but I can definitely make an impact on individuals. Even if I like to think that everything is in my hands there are just stuff that I cannot change and the wisdom comes when you know how to distinguish the two situations. One day we went to a place called, Casa Vida, a shelter for abused women. There I have learnt so much about the Timorese culture and how domestic abuse is such a significant problem in Timor. It made me understand how fortunate I am to be born to a country where women position is not as in Timor and how happy I am to be able to have values of respect towards all humans no matter who they are. I did not come for the conference to preach so I was trying to avoid any clash of my values with some of the delegate’s which I found very challenging. One of the girls told me that a woman body is owned by her husband and that if a woman wears short clothes it is her fault if she gets raped. To say that I was shocked is underestimating my feelings, I was so overwhelmed but I tried staying in the facilitator position and lead this delegate to hear a different point of view. This is what was amazing about this week it gave an opportunity to deal with ideas I have never heard before and to hear stories of a part of the world I did not know about its existence before.

ממש לפני הטיסה חזרה לארץ
אוהבת המון
כליל

:הנה כמה תמונות מהמדינה היפייפיה הזאת
המשתתפים בתכנית חיכו לנו בשדה התעופה לומר להתראות









יום שבת, 18 ביוני 2016

"And I took the road less traveled by..."

אז הנה מגיע פוסט הסיכום של השנה הראשונה שלי בסינגפור. אין לי מילים לתאר עד כמה השנה הזאת הייתה מאתגרת, שונה ומפתיעה כל פעם מחדש. כל כך קשה לי לעכל את המחשבה שכבר עברתי חצי מחווית ה-uwc שלי. זה הולך להיות פוסט יחסית ארוך של מחשבות, הרהורים והרבה הערכה והקרת תודה.

אז קודם כל אתמול פגשתי את דוד שלי שהגיע לסינגפור מטעמי עבודה, כנשפגשנו עם הקולגות שלו כולם מיד שאלו: אבל למה לעזוב? איך ההורים נתנו לך? שתי שאלות שאני שומעת הכי הרבה אבל אם פעם הייתי מהססת באיך לענות עליהם כיום כבר יש לי תשובה. למה לעזוב? כי אם קיבלת אפשרות מדהימה כזאת, המעט שתוכל לעשות זה לקחת אותה בשתי ידיים. כי אני רוצה לטרוף את העולם, לגלות מקומות חדשים, ללמוד על עצמי, על אחרים ועל העולם. כי מחוץ לשלולית הקטנה שגדלתי בה יש הרבה מה לראות. כי לא תמיד אפשר לקבל הזדמנות לחיות בקצה השני שבעולם עם כזאת רשת תמיכה. כי אני רוצה ומוכנה לצאת למסע מיוחד ומאתגר. כי אני רוצה לחיות מחוץ לחוף המבטחים שלי, לקחת סיכונים וללמוד בעיקר ללמוד. ואיך ההורים נתנו? פשוט זכיתי, זכיתי לגדול להורים שתמיד שמו אותי ואת האושר שלי לפני הכל, שחינכו אותי לערכים שגדלתי עליהם ושהאמינו בי בכל דרך שבחרתי בה.

אז אני מסה לעשות חושבים על התקופה שההיתי בה בסינגפור ואני פשוט מוקסמת מכמות החוויות שצברתי. תודה על שנה מדהימה שלימדה אותי כל כך הרבה. לאורך השנה הזאת היו לי כל כך הרבה מפגשים עם אנשים מעניינים מכל כך הרבה רקעים, למדתי לראות עולם, להכיר תרבויות חדשות, לחיות עם אנשים שונים ממני, להעריך מגוון ולהנות מכל רגע. לעולם לא אשכח את כל הרגעים המדהימים שהי לי השנה מפשוט לשבת בבית ספר ולדבר שיחה טובה עם מישהו על הכל וכלום במקביל עד לטייל בנפאל ולהאבד בקמבודיה. מלנסות למצוא אוכל זול ותמיד לסיים במקדולנדס ללפגוש ישראלים במקום הכי מפוקפק בהודו ועוד הרבה הרבה חוויות.

השנה הזאת לימדה אותי הרבה על עצמי ועל המהות של הבחירות שאני לוקחת. תודה לכולם שהיו לי לרשת ביטחון, אני אוהבת את כולכם ומודה על כל רגע שאתם בחיי.
עם התרגשות לחזור הביתה לחופשה והתרגשות גם להתחיל שנה חדשה בסינגפור אני אסיים את הפוסט.

מצרפת קטע שכתבתי לאחר שיחה עם אחד המורים בבית ספר:
״אחרי השיחה עם טים, יש רגעים קטנים כאלה, אלה שגורמים לי לומר תודה שאני פה. כן, יש גם הרבה רגעים מכוערים שגורמים לי להטיל ספק בהחלטה להגיע לפה. אבל רק בשביל הרגעים הקטנים האלה שגורמים לי להיות הכי שמחה בעולם וגורמים לי להרגיש תקווה אני מוכנה להישאר. היום היה יום טוב.״

השבוע הבא אני נוסעת למזרח טימור לועידה שכבר סיפרתי עליה באחד הפוסטים הקודמים ורק אז אני בחזרה בבית.

אוהבת המון,
 כליל

ארוחת פרידה מענטרה שהייתה אחד האשנים המדהימים ומעוררי ההשראה שפגשתי השנה
בתמונה מימין לשמאל: כרמן (הונדורס), אני, ענטרה (הודו), מיראיי (טורקיה) 

Pink Dot אירוע הקהילה הגאה בסינגפור
בתמונה מימין לשמאל: לואיס (קוסטה ריקה/אל סלבדור), מיראיי (טורקיה), אני ויסה (הולנד)

בילוי שישי אחרון בסינגפור לשנה
בתמונה מימין לשמאל: אלה (שוויץ), פטריק (ברזיל), מיראיי (טורקיה), אני ולואיס (קוסטה ריקה/ אל סלבדור)
תצוגה לזכר הנרצחים באורלנדו שהקמנו בבית ספר
אני ופטריק (ברזיל)

יום שבת, 28 במאי 2016

שינויים

אז לא כתבתי הרבה זמן ויש לזה הרבה סיבות. המחשב שלי די מת ולכן אין לי יותר מקלדת עברית במחשב ואני מקלידה את הפוסט דרך הפלאפון אבל ממש רציתי לכתוב. אז מה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי? כל כך הרבה דברים השתנו ולכן זוהי הכותרת שנתתי לפוסט.
כן, הרבה אנשים תוהים למה אני לא בבית בישראל והסיבה לכך היא שלקולג' בסינגפור יש תאריכים שונים משאר בתי הספר ולכן אגיע רק בעוד חודש.  מאז המבחנים שכתבתי עליהם בפורט הקודם התחיל השליש השלישי ואיתו כל העבודות והלחץ הלימודי. באמת שבחיים לא עבדתי כל כך קשה בשביל בית ספר ובשבועות האחרונים היו לי מאוד קשים ואפילו מתסכלים מדי פעם.
לפני שבוע בדיוק חזרתי ממלזיה. נסעתי למלזיה עם בית ספר לטיול של כיתת ביולוגיה. נסענו לאי קטן בשם טיאומן שהיה ממש יפה ומקסים. הטיול עצמו לא היה הדבר הכי מדהים בעולם בעיקר בגלל שהמטרה שלו הייתה לימודית אז הוא היה מאוד אינטנסיבי ולחוץ.
חוץ מזה בזמן האחרון היו הרבה פרידות מהסקנדיירס דבר שהיה ממש קשה לי בעיקר מבחינה רגשית. כבר כתבתי על זה, אבל יש אנשים שבתוך כמה חודשים הצליחו להשפיע עליי בצורה כל כך מיוחדת ולהשאיר בי חותם ושהפרידה מהם כל כך עצובה לי עד שזה אפילו מכאיב פיזית. התקופה של הפרידות ביחד עם הלחץ הלימודי יצרו מין תקופה עצובה ומטלטלת כזאת שקצת הקשתה עליי בזמן האחרון.
בקולג' בסינגפור אחרי שהסקנדיירס עוזבים הפירסטיירס נשארים לעוד חודש של בית ספר דבר שלדעתי רק מקשה על הפרידה כי ממש מרגישים במחסור שלהם.  הייתי רגילה ללכת כמעט כל יום לחדר של מרווה מטורקיה ולבלות עם דביישני מהודו ועוד הרבה אנשים ועכשיו החדרים שלהם ריקים ונעלוים וזה ממש מעציב. היה לנו מין מפגש אחרון כזה עם כל מיני סקנדיירס שבאו וסיפרו על התחלת החוויה שלהם בסינגפור והנה קטע שכתבתי אחרי השיחה שהשפיעה עליי מאוד: "אחרי השיחה הזאת אני כותבת כמה מסקנות". קודם כל יצרתי פה קשרים בחיים לא דמיינתי לעצמי. יש פה אנשים שתוך שמן מוגבל כל כך הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי לתמיד ונשארו חרותים אצלי להרבה מאוד זמן. השנה האחרונה שינתה את החיים שלי מקצה לקצה ולימדה אותי כל כך הרבה.  אני הרבה יותר חזקה, מאושרת ומנוסה. קשה להיפרד, מאוד קשה. זה כל כך קשה שזה אפילו כואב פיזית והמחשבה להישאר בבית ספר לעוד חודש בלי הסקנדיירס מכאיבה. אני רוצה להודות כל ההזדמנות להכיר אנשים כל כך מעוררי השראה. הייתה לי הזכות להיות בחלקם לשנה מדהימה."
זהו, קשה לי לעכל את המחשבה שכבר עברתי שנה פה. הסופ"ש האחרון היה מדהים בסינגפור. הלכתי לבית כנסת הרפורמי והיה מקסים ופגשתי זוג ישראלים מקסים. הלכתי אליהם היום לארוחת ערב ופגשתי עוד כמה ישראלים שחיים בסינגפור ונהניתי מאוד.  יש פה תחושה כל כך מיוחדת ומחבקת של הקהילה הישראלית וזה מחמם את הלב.
עד לפעם הבאה,
מתגעגעת הביתה ולא יכולה לחכות יותר להגיע,
אוהבת המון,
כליל
Merve, Miray and me saying goodbye
Leaver's night

Graduation ceremony 

הטיול למלזיה מימין לשמאל: אני, סאם (צרפת), בברלי (איי מרשל),
מיראיי (טורקיה) ולואיס (קוסטה ריקה/אל סלבדור)

כל הקבוצה של המערכות סביבתיות במלזיה

בתמונה בברלי (איי מרשל), קייל (הודו/פורטוגל), אאוחניה (השותפה מאורגוואי) ואני.

אני וריה (הודו)

יום שבת, 16 באפריל 2016

מרגישים את הסוף

אז כן, קשה גם לי להאמין אבל אני כמעט מסיימת את השנה הראשונה שלי ב-uwc. זה מטורף לחשוב על זה, לפני שנה פלוס מינוס הודיעו לי שהתקבלתי לסינגפור ועכשיו אני כבר כמעט שנה פה. זה משוגע איך שהזמן עובר וכמה השתנתי לאורך התקופה הזאת. אני באמת מרגישה שלמדתי כל כך הרבה דברים חדשים, התחשלתי והתבגרתי. הי״בניקים פה, ממש מתכוננים למבחני בגרות שלהם שאחרים הם יעזבו וממש עצוב לי לחשוב על זה. באמת שיש לי קשרים ממש טובים עם ילדים בשכבה מעליי ומה שהופך את זה ליותר קשה היא המחשבה שסביר מאוד להניח שאני לא אראה אותם יותר אם כל הדרמטיות שבזה.
אז הפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני חודש ועבר עליי מלא מאז. קודם כל השבוע האחרון היה שבוע של מבחנים והים סיימתי את המבחן האחרון והייתה לי תחושת הקלה מטורפת. באמת שזו הייתה אחת התקופות הלחוצות ביותר שהיו לי פה ואף פעם לא עשיתי מבחנים בצורה כזאת ויותר מזה שאני שמחה שזה נגמר אני בכנות גאה בעצמי על היכולת להסתגל ולהתמודד עם כמות הלחץ הזאת. אני זוכרת רגע מאוד מרגש עם כל הקיטש שבזה במבחן בהיסטוריה, שלמי שלא יודע זה המקצוע הכי מאתגר שלי, הרגשתי כזאת תחושת סיפוק מטורפת כי הגעתי לסינגפור כשאני בקושי יכולה לכתוב כמה מפשטים שבורים ועכשיו ישבתי במבחן של שעתיים וכתבתי שני חיבורים שלמים. כן, אני בטוחה שהם לא היו החיבורים הטובים בעולם אבל בהחלט אני השתפרתי ועל זה אני שמחה. למדתי שאין סיבה להשוות אותי לילדים אחרים בבית ספר שלמדו כל חייהם במסגרת בינלאומית עם רמה אקדמאית כזאת, כי אני פשוט באה מרקע שונה ואני לא מוותרת- אני מתמודדת וזה מה שחשוב. חוץ מזה קרו עוד הרבה דברים בזמן האחרון שאשמח לשתף אותם.
1. אז קודם כל לפני שבוע בערך, אני ומיראיי (טורקיה) ארגנו ארוחת מזרח תיכון ובישלנו קבבים, טבולה, מטבוחה ועוד ועוד והיה ממש מקסים. אשכרה כל האנשים בפנימייה הגיעו וזה ממש ריגש אותי ונגע בי.
2. אתמול אני ודביינשי (הודו) ארגנו לחגוג את חג ההולי בבית ספר, למי שלא יודע זה החג ההודי עם כל הצבעים והיה ממש אדיר. כן, למדתי שממש קשה לארגן דברים בפנימייה ובעיקר לגרום לאנשים להגיע. לצערי יש הרבה ילדים שממש לא אכפת להם מההוואי החברתי פה אבל אי אפשר לחייב את כולם להשתתף ואני שמחה שמי שבא בא. והכי חשוב שמי שבאמת רצה להיות שם היה שם.
3. לפני חודש פלוס מינוס היה ערב בינלאומי של אפריקה, המזרח התיכון ואסיה והכנתי הופעה שתייצג את ישראל. לימדתי כמה ילדים את השיר ״אני ואתה נשנה את העולם״ בשפת הסימנים והתחלתי את ההופעה בלספר שחוץ מפוליטיקה בישראל הוקמה תנועת הנוער היחידה בעולם לנוער עם צרכים מיוחדים.
4. הייתה חופשת איסטר לפני המבחנים של שבועיים שבסך הכל הייתה טובה, רוב החופשה הושקעה בלימודים אבל גם היו רגעים טובים ומשמחים כמו ארוחת המזרח תיכון והלכנו להחלקה על הקרח וסצם יצא לי לדבר ולהתקרב לאנשים שבדרך כלל אני לא מדברת איתם. אני ופטריק (ברזיל), הלכנו באחד הימים למלצר ומסתבר שהגענו למלצר בבית של שגריר צרפת בסינגפור וזה היה אחד הדברים היותר אדירים שעשיתי ומצחיקים. ממש נהנתי לקבל הצצה לעשירי סינגפור ולבתים שלהם.
קשה לי מאוד לעבור על הדברים שקרו ולנסות לסדר אותם בראש שלי אבל בסך הכל טוב לי וזה מה שחשוב. עכשיו אנחנו נכנסים לשליש האחרון של השנה ועד כמה שאני מתרגשת לחזור הביתה לחופשת קיץ גם ממש קשה לי לעכל את זה שאני כבר שנה פה. אני זוכרת את הרגעים שהודיעו לי ששובצתי בסינגפור ואת השוק שאפפף אותי. רציתי גם לומר בהצלחה לכל הילדים שהתקבלו השנה ל-uwc. וגם כל הכבוד לאמא שעברה את מבחן השיאצו שלה.

אוהבת המון ותגעגעת,
כליל
ארוחת מזרח תיכון

עוגיות טורקיות
אני, סאיף (גאינה) ופטריק (ברזיל)
יומולדת 18 של ריה (הודו)
בתמונה: אני ומיראיי (טורקיה)
ארוחת בוקר טורקית
בתמונה מימין לשמאל: אני, מרווה (טורקיה), מיראיי (טורקיה) וקרלה (ארגנטינה)
ערב בינלאומי
מרווה (טורקיה) מתחברת לישראל
תמונה מפרוג׳קט וויק בנפאל
אני ובברלי (איי מרשל)
חוגגים הולי

חוגגים הולי
בתמונה מימין לשמאל: אני, אוניניי (ניגריה), נוואל (קניה) ונטלי (ויאטנם)

חוגגים הולי

חוגגים הולי

יומולדת 18 של ריה
בתמונה מימן לשמאל: מיראיי (טורקיה), אני, ריה (הודו) וחואן (ג׳מייקה)

ערב בינלאומי

אני ואתה נשנה את העולם בשפת הסימנים

יום שבת, 12 במרץ 2016

פרוג׳קט וויק- נפאל 2016

לפי הכותרת אפשר להבין שכן, הייתי בנפאל בשבוע האחרון. אז מי שתוהה לעצמו לרגע שכל מה שעושים בקולג׳ בסינגפור זה לטייל באסיה, אז זה נכון חלקית, יש גם לימודים והרבה. אבל יתרון מדהים בקולג׳ בסינגפור הוא שאפשר לטייל לכל רחבי אסיה, למקומות שחשבתי שאגיע רק בטיול אחריה צבא ורוב הטיולים ממומנים על ידי בית הספר.

אז פרוג׳קט וויק למי שלא יודע זה כמו הטיול שנתי שלנו, לאורך חצי שנה ארגנו טיול לשבוע שכלל למצוא קבוצה, לבחור יעד, להחליט על פרוייקט ועוד ועוד. אז אני נסעתי לשבוע לנפאל עם אספן (ארה״ב), כרמן (הונדורס), בברלי (איי מרשל) ומיראיי (טורקיה) בו עשינו שלושה ימי התנדבות ושלושה ימים של טרקינג וביום האחרון טיילנו בקטמנדו. באמת ובכנות - לא יכולתי לבחור קבוצת בנות טובה מזה, באמת שהסתדרנו מצויין והיה שבוע מדהים בטירוף.

אז את שלושת הימים הראשונים בילינו בסוג של בית מחסה לבנות שעברו עבר קשה מכל הסוגים, ניצול מיני, כל ניצול אחר, עבדות, נטישה וכו׳. הבנות היו מקסימות וקיבלו אותנו כל כך יפה והיה מדהים. התנדבו איתנו גם שתי מתנדבות מדנמרק שאחת מהן קראו לה ג׳ומענה וההורים שלה במקור מקלקיליה ברשות הפלסטינית שעברו לירדן ומשם לדנמרק. האמת שהסיטואציה הצחיקה אותי, זה היה כזה מקום רנדומלי למפגש בין ישראלית ופלסטינאית. אבל זה היה היופי בזה, הנסיבות כל כך חשובות, שתינו באנו להתנדב בנפאל אז זה לא משנה מה הלאום שלנו, לשלושה ימים היינו רק שתי בנות שבאו להתנדב. משהו שהיה לי קשה לאורך ההתנדבות היא העובדה שאנחנו מתנדבות רק לשלושה ימים והבנות יוצרות בקלות קשר ריגשי ופחדתי שהן יחוו חווית נטישה נוספת, אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלהם בכזאת מהירות שלפעמים התחושה שלי הייתה שאם אנחנו לא נשארות איתם לתקופה משמעותית ומקנות להם יציבות אנחנו בעצם פוגעות יותר מתורמות. אני ממש מקווה שזה לא היה המקרה אבל אני כן מאמינה כי התנדבות לטווח קצר יכולה לעשות רק יותר רע מטוב. היה רגע שחשבתי על אמא שלי שם, כי ראיתי תמונות של הבנות על הקירות ואחת התמונות הייתה ציור מקסים של ציפורים ולמטה כתוב ״i want to be free like a bird״ ופה הגיע הסכין לבטן, עכשיו אני מבינה אמא עד כמה העבודה שלך כמטפלת באומנות חשובה וכי יש דברים שהבנות לא יהיו לעולם מסוגלות להעביר במילים.

שלושת המימים אחר כך היו טרקינג שהיה מדהים, אני ואספן טיילנו לפני אז היה לנו ממש כיף אבל שאר הבנות קצת סבלו כי הן לא טיילו לפני מעולם והטרקינג באמת היה מאתגר ולא ייבייש טיול בסיירות.

באופן כללי זה היה שבוע מדהים וממש עצוב לי שהוא נגמר למדתי המון על נפאל שכרגע היא שבר כלי אחרי רעידת האדמה. חשוב לי לציין שכל מקום שהלכנו אליו שמעתי אנשים מדברים עברית והבנות שאיתי כבר התעייפו מכמות הישראלים שפגשתי. אספן אמרה לי שזה לא נראה לה הגיוני סטטיסטית שממדינה של שבעה מיליון יש אלפים שמטיילים בנפאל.

תודה שוב על הזדמנות מדהימה, אני כל כך מעריכה את העובדה שהבית ספר מאפשר לי לנסוע למקומות שבחיים לא חלמתי שאגיע אליהם.
אני באמת אסירת תודה, על החוויה, על ההזדמנות, על היכולת. השבוע לא היה יכול להיות טוב יותר.
בברלי עכשיו מכינה סרטון ואצרף אותו לבלוג כשיהיה מוכן.
אוהבת המון ורוצה לחזור הביתה להביא לכם את המזכרות,
שלכם תמיד ולתמיד,
כליל
נ.ב- אסור לי להעלות תמונות של הבנות שהתנדבנו איתן אבל הן היו הדבר הכי מדהים בעולם, אוסיף עוד תמונות אחרי שאקבל אותן.






השלמת פערים

בחודש האחרון שלא כתבתי קראו כל כך הרבה דברים כולל פרוג׳קט וויק שעליו אכתוב פוסט נפרד.
אז קודם כל חזרתי מהודו והלימודים נתנו לי סטירה מצלצלת, פתאום הכל כל כך עמוס וקשה והעבודה פשוט לא נגמרת. אני עדיין מנסה למצוא את הדרך להנות מהלימודים ולא להלחיץ את עצמי יתר על המידה. כן, אולי יש מקצועות שהייתי משנה, או דברים שאני לא אוהבת אבל אני צריכה ללמוד להתמודד איתם ולהפוך אותם לדבר מהנה.

חוץ מזה ארצה לנצל את המעמד ולומר מזל טוב לכל האנשים שעברו לשלב השלישי והאחרון של הuwc, אני גאה בכולכם וממש כל הכבוד, זה לחלוטין לא מובן מאליו. קשה לי ממש לעכל את העובדה ששנה שעברה אני הייתי במצב הזה, כל כך הרבה קרה בשנה אחת, עליות ירידות, הרפתקאות ושינויים. מדהים לחשוב איפה הייתי שנה שעברה ואיפה אני עכשיו ואיזה מסע מטורף נפל עליי. יש לי עדיין הרבה רגעים פה שלמרות שאני בסינגפור כבר שמונה חודשים אני לא מצליחה להרגיש שאני אשכרה בuwc, במה שהיה חלום שלי במשך שנתיים, שאני חיה את החלום שלי עד כמה שזה נשמע קיטש. כן, החיים פה הם רחוקים מלהיות מושלמים ולא תמיד קל אבל אני מתגברת ואני מתחשלת וזה כל היופי.

עכשיו אחזור לדברים שקרו בקולג׳ מאז הודו:
1. ביום שישי הקודם הלכתי לראשונה לבית הכנסת הרפורמי בסינגפור, קהילה קטנה ומקסימה וכל כך מחבקת. הקהילה היהודית הכי מגוונת שראיתי בחיי עם אנשים מיפן, אינדונזיה, ארה״ב, ישראל, בריטניה ועוד.. הלכתי לשם ביחד עם שני, מורה בבית ספר שלי שאבא שלה הוא ישראלי וכל כך שמחתי שיצא לי לחזק את הקשר איתה. שני, אני יודעת שלפעמים את קוראת את הבלוג, אז רק רציתי ךהגיד תודה על ערב מקסים שגרם לי לחשוב ולהרגיש מחוברת מחדש, את מדהימה ואני שמחה שיש מישהי כמוך בבית ספר.
2. יום שפת האם הבינלאומי- השנה ארגנתי את היום הזה בקולג׳, כן אני לא אשקר, זה היה מורט עצבים לארגן את הכל אבל זה לימד אותי המון על ארגון אירועים בבית ספר. ממש קשה לגרום לאנשים לעמוד בהתחייבות שלהם וצריך הרבה פעמים להיות הזה שמציק ומזכיר את שכולם עושים את העבודה שלהם. היום עצמו היה מקסים, די בלאגן ולא הכי מסודר אבל אני עשיתי את העבודה שלי, הרמתי יום שלם ואם זה לא היה הכי מוצלח בעולם זה בסדר, למדתי מזה שצריך לדאוג שאנשים שהתחייבו לעשות דברים באמת הולכים לעשות את זה. אצרף קישור לסרטון שהכנו ביוטיוב.
3. יומולדת לאלה- מי שלא יודע אלה היא תלמידת יום בבית ספר שלי משוויץ והיא הדבר הכי טוב בעולם. היא תמיד שמחה ומקבלת ומזמינה אותנו לבית שלה. היא חברה די טובה שלי ושל השותפה שלי אז היא נמצאת הרבה בחדר שלי בפנימיה ואני ממש שמחה שיצא לי להכיר אותה. היה לה יומולדת אז הלכנו לעשות קמפינג בפולה אובין שזה אי בשליטת סינגפור, וכנראה הדבר היחיד הלא מלאכותי שיש בסינגפור. זה אי מקסים שממש נשאר כמו שזה היה במקור. אנשים עדיים חיים על דיג, בתי כפר קטנים, עצים יפים ופשוט מקום מקסים, ממש במרחק שחיה ממלזיה. בכל מקרה עשינו שם קמפינג ליומיים והיה ממש ממש אדיר.

אני מצרפת עכשיו קטע שרציתי לכתוב בבלוג אבל התעצלתי לאורך הרבה זמן:
״ אני גאה בעצמי שאני מתמודדת עם כל כך הרבה אתגרים ואני כבר לא מפחדת לבקש עזרה, אני כבר לא מתביישת לא לדעת דברים, אני כבר לא לוקחת הכל ללב. היום דיברתי עם פמקה שסיימה פה שנה שעברה והיא דיברה על זה שבסופו של דבר אתה זה ששם על עצמך את הלחץ ואם אני אחליט לעשות הכל בקצב שלי ברמות הלחץ שאני מוכנה לשאת, ככה זה יהיה. אוסיף עוד כמה מסקנות מדיון שהרמנו פה בקולג׳ שהיה הצלחה מסחררת: uwc זה אולי לא מקום לשנות את העולם אבל זה מקום שנותן לך הזדמנות לשינוי עצמי. אני לומדת פה כל כך הרבה ויש לי הזדמנות פז להפות את עצמי בדיוק למה שאני רוצה להיות.״

זהו לעכשיו,
אומר גם מזל טוב לסבתא ליומולדת הקרב,
מבטיחה עוד פוסט על פרוג׳קט וויק,
שלכם תמיד,
כליל

בדרך ליומולדת של אלה (במרכז) על סירה לאי פולה אובין.
מצד ימין חואן (ג׳מייקה) ומצד שמאל אוניניי (ניגריה)

יום שפת האם הבינלאומי
נימין לשמאל אני, מיראיי (טורקיה) ובברלי (איי מרשל)
במרכז מרווה (טורקיה)

שלושת הבנות שארגנו את יום שפת האם הבינלאומי

שכחתי לכתוב על זה אבל היה אירוע לתרומת כספים לתלמידי מלגות בבית ספר שלי
הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם אחד התורמים ובכללי היה יום מוצלח

מפגש של ילדי המלגות משני הקמפוסים בסינגפור
(אני וקים מקמבודיה ארגנו את המפגש)

יום הולדת למרווה (טורקיה), פיקניק בגנים הסינים
הנה קישור לסרטון שהכנו ליום שפת האם הבינלאומי- https://www.youtube.com/watch?v=GLwYX9OSHzw

יום שבת, 13 בפברואר 2016

הודו כבר לא מחכה לי

אז כמו שהכותרת מספרת הגעתי לארץ הפרות והקופים, הפערים והצבעים.
אם הייתם שואלים אותי שנה לפני אם הייתי מאמינה שאגיע להודו באופן כללי הייתי צוחקת לכם בפרצוף ועוד להגיע להודו עם מזוודה וחברים מכל העולם ולא לבד ועם התיק על הגב היה נשמע לי עוד יותר מגוחך. אבל כן, שהיתי בהודו בשבוע האחרון אצל חברה בשם דביינשי מהשכבה מעליי, היא לא כמוני על מילגה בבית ספר ולכן אתם יכולים להבין שהיא מאוד עשירה. בהתחלה זה ממש הפריע לי, אני לא רגילה לנהגים, מכוניות יוקרה ומשרתים והיה לי ממש קשה לראות את העוני והרעב בהודו מלמעלה. אבל הגעתי למסקנה שאם כמה שזה לא הוגן, אין לי מה לעשות ואלו החיים וגם בישראל יש פערים ענקיים באיכות החיים ובשכר וזה עניין של מזל לאיזה משפחה להיוולד.
אני לא אעריך במילים על כל יום שעשינו אבל כעיקרון ביקרנו בהרבה מקומות מפורסמים בהודו, רישיקש ונהר הגנגס שהיה מדהים, הטאג׳ מהל שלא עולה על כיפת הזהב שלנו לטעמי, ג׳ייפור שזו עיר מקסימה עם ארמון מלוכה ומלך בן 18, כותאב מונר שהוא מסגד יפייפה ועוד שלל אתרים מדהימים. חוץ מזה נחשפתי לאליטה של דלהי שבה הכל עובד עם קומבינות וקשרים וזה גם מעניין וגם קצת מרתיע. חוץ מזה, להיות כנה, אולי העובדה שלא הייתה לי יותר מדי אינטרקציה עם התושבים המקומיים לא חשפה אותי לעוני האמיתי אבל הרגשתי שקמבודיה הייתה הרבה יותר ענייה. בתחושה שלי, בהודו אפשר למצוא עשירים ואולי יש פערי מעמדות אבל בקמבודיה פשוט כולם עניים. ךהודו פשוט יש את השם הגדול והמפוצץ של מקום עם פיצוץ אוכלוסין ועוני לא סביר.

חוץ מזה זאת הייתה חוויה מהנה, כיפית, מלמדת ופשוט נפלאה. שמחתי שהייתה לי הזדמנות להגיע להודו ולראות אותה כשיש לי רשת ביטחון כמו המשפחה של דביישני. המשפחה שלה מקסימה וה קיבלנו אותנו כל כך יפה, וכל כך שמחו להראות לנו את הודו שלהם. האמת שזה משהו מעניין, הרבה מההודים העשירים בבית ספר שלי הם במקום מסוים אמריקאים, והכוונה שלי היא שהם לא מדברים הינדי או כל שפה הודית אחרת, אין להם שום סממן של התרבות ההודית והדבר היחיד שמקשר אותם להודו הוא הפספורט. אבל דביינשי שונה בקטע הזה, קודם כל היא לא מנופפת בכסף שלה לכל עבר ועד הטיול לא הבנתי עד כמה היא עשירה, דבר שני, היא מאוד הודית בכל מובן המילה, היא מעריצה את התרבות שהיא באה ממנה והיא אוהבת את המדינה שלה כל כך. היא מנצלת כל הזדמנות ללבוש בגדים הודים, שפת האם שלה היא הינדי וגם בפנימייה יש לה מקדש קטן שהיא הכינה והיא מתפללת פעמים ביום. זה מרתק וזה ממש מעורר השראה, היא גם צימחונית כל חייה, והיא לא מאמינה בזוגיות לפני נישואים. זה ממש מעניין כי uwc זה כביכול מקום מאוד מערבי וליברלי אבל היופי הוא גם לראות תרבויות קונסרבטיביות בתוכו שאני חושבת שמאוד מודגשות בקולג׳ בסינגפור בעיקר בגלל המיקום האסייתי.

זהו להיום,
אני מרגישה מבורכת ואני מוקירה תודה על הזדמנויות כאלו, לחוות לגלות וללמוד.
אין לי מילים לתאר עד כמה אני מודה למשפחה של דביישני ואיך אני שמחה שיצא לי להכיר בנאדם כמוה.
שיהיה לכולם שבוע טוב מלא בשורות טובות,
שלכם לתמיד,
אוהבת,
כליל
חשות את עצמנו הודיות
אני והחבר הכי טוב

הטאג׳- נשבעת שזו תמונה שלי ולא מהאינטרנט

אלה (שוויץ) מתמודדת בגבורה עם אוכל הודי חריף

jaipur

פטריק (ברזיל) מוכיח את כישורי היוגה שלו
רישיקש- גן עדן על פני האדמה