בחזרה לארץ הסינים

אז כן כמו שהכותרת מספרת חזרתי לסינגפור לפני קצת פחות משבוע.
החזרה הייתה ממש לא פשוטה בעיקר בשבל העובדה שישר צנחתי חזרה ללימודים והיה לי כל כך קשה לחזור לשיגרה מחדש אחרי שלושה שבועות של חופש בארץ.
אחרי החזרה לפה זו הפעם הראשונה שהרגשתי homesick וממש התגעגעתי הביתה, כמובן שאני לא מתחרטת על לחזור הביתה לחופשת חורף, זה היה הכרחי וממש נהנתי.
רציתי לומר תודה למשפחה ולחברים בארץ, אני מעריכה אתכם מאוד והפכתם את החופשה שלי להכי טובה שאפשר. מאוד שמחתי לראות שהקשרים נשארו בדיוק כמו שהם ושהחברויות שיצרתי בארץ יותר חזקות ממש שחשבתי.

רציתי לספר על מפגש כל כך מעניין שחוויתי השבוע, אירגנו משהו שקוראים לו tell your story בו כל אחד מספר סיפורים מהחיים האישיים שלו לפני שהגיע לקולג׳. זה קצת מצחיק אבל כולנו הגענו לפה בתחילת שנה וקפצנו למים העמוקים והתגבשה לנו שיגרה משותפת אבל אף פעם לא דיברנו מאיפה אנשים באמת באים. זו הייתה הזדמנות נפלאה לשמוע על החיים של אנשים וגם לשתף. גיליתי כל כך הרבה דברים על אנשים שלא ידעתי לפני זה וזה פשוט פתח לי את העיניים לראות עם איזה אנשים זכיתי לחיות ואיך חוויות מעצבות אנשים באופן מדהים.

חוץ מזה, אתמול אני ומיראיי (טורקיה) החלטנו לצאת לערב בנות כי לאנשים אחרים היו תכניות משלהם. אז התלבשנו יפה ונסענו ל hard rock caffe והיה פשוט מדהים. ישבנו שם ערב שלם, עם להקה חיה ורקדנו מלא בחברת מלא אנשים שלא הכרנו. זה היה כל כך משחרר וכיף ושמחתי שהיינו רק שתינו.


אש תודה לכולם שהיו חלק מחופשה נחוצה ומדהימה בארץ,
אני אוהבת את כולכם ואתם העוגן שלי,
מתגעגעת אליכם תמיד,
אוהבת המון,
כליל


נ.ב- כמובן שאני מאחלת המון בהצלחה למי שהגיש את הטפסים בדיוק עכשיו, גאה בכולכם :)

דידי עושה יצירת אומנות על שלט ריק

אני ומיראיי יוצאות לערב בנות

רענן ואני במיטבנו

סיום המחצית הראשונה- מסקנות והרהורים

אני משחזרת את הפוסט שנמחק לצערי הרב.
קודם כל התנצלות קטנה על כך שלא כתבתי בחודש באחרון, היה עומס רב של לימודים ופעיליות. לשמחתי עכשיו אני יושבת בבטחה בבית בישראל לחופשה של שלושה שבועות.

רק ארצה לציין שאני לא מתיימרת לסכם את המחצית הראשונה כי לא באמת חושבת שזה בר ביצוע ואני גם לא רוצה לעשות את זה, אך הפוסט נועד לעשות חושבים על ארבעת החודשים האחרונים בארץ הסינים.

לפני שאתחיל, אתמול הלכתי להדלקת נרות לזיכרה של שירה. האירוע העלה והציף הרבה זיכרונות שהדחקתי בחזרה. פתאום כל מה שקרה תקף אותי שוב ולמרות שחשתי שהזמן הוא פקטור חשוב וכמו שאומרים שהזמן יגליד את הפצעים, מסתבר שיש פצעים עמוקים בהרבה שגם עם שנים יעברו הם לא יוכלו להגליד ולא רק זה, הם רק יפתחו שוב ושוב וידממו מחדש.
שירה שלי, הגעגועים אליך כואבים חזק כל כך לא רק בלב אלא ממש פיזית. בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו או משהו בעולם. הרצח שלך הכניס אותי לפורפורציות ועיצב אותי כמו שאף דבר לא עשה עד עכשיו. הוריך דיברו אתמול על כך שגם אורות גדולים מדי יכולים להוות סכנה, ושהמחלמה האמיתית היא לא רק נגד החושך וזה משהו שנצרב לי בזיכרון. נתקלתי בציטוט שהתקשר לי אליך ואל חנוכה- ״לא יהיה ניצחון של האור על החושך אם לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום לגרש את החושך יש להגביר את האור״. וכזאת את היית, מגבירה את האור במקומות שהגעת אליהם, קורנת ומדהימה. אתמול דין שאל אותי איך הייתי מתארת אותך וסיפרתי כמו שכתבתי לך אז, שאת היית אחד הסלעים היציבים היחידים בחיים הלא יציבים שלי, משהו שידעתי שאני תמיד אבל תמיד יכולה להתלות עליו גם כשאני עוזבת ויוצרת לעצמי עולם חדש. אבל את לא כאן עכשיו ואיבדתי קצת שיווי משקל. את חסרה לי מאוד ואני אוהבת אותך כל כך.


כפי שכבר כתבתי אני לא מתכוונת לסכם כלום, קצת מפתיע אותי שאני כבר יושבת בארץ הקודש כותבת על חווית ארבעת החודשים הראשונים. הכל מרגיש כמו חלום קצר וארוך בו-זמנית. אני זוכרת את השבוע הראשון שלי בסינגפור, הייתי מוכת הלם וג׳ט לג, הכל מסביבי עשה לי סחרורת, לא הצלחתי להבין מי נגד מי ומה עומד מולי. הכל היה מבולבל ולא ברור. ולאט לאט הכל התחיל להתבר לו, נהיה לי טוב, הבנתי את מי אני אוהבת יותר ואת מי פחות, מה עושה לי טוב ומה לא. למדתי כל כך הרבה בתקופה הקצרה הזאת, החל מאיך לעשות כביסה ועד לאיך לא לקחת דברים אישית מדי. התגברתי על מכשולים, יצרתי חברויות, כעסתי, שמחתי, ראיתי, חקרתי, גיליתי, למדתי ולמדתי. כן, אני חושבת שהמילה העיקרית שעולה לי בראש עכשיו היא למידה, זו חווית למידה לא רק בפן האקדמאי שלה.


תודה על ארבעה חודשים נפלאים סינגפור. נתראה עוד שלושה שבועות.
וכמובן חג חנוכה שמח לכולם, אוהבת אתכם וכל כך שמחה להיות סוף סוף בבית,
כליל

נ.ב- אצרף תמונות ממהלך החודש האחרון שלא כתבתי בו פוסט.

מדגמנים לפרסום של הפנימייה

מדגמנים לפרסום של הפנימייה 2.0

ארוחת ערב אצל אלה (שוויץ), תלמידת היום האהובה עליי

נסענו עם אוטובוס וגג נפתח לראות את האורות של כריסטמס
 ועצרנו לטייל במרינה ביי

שיעור אחרון לפני החופשה של מערכות סביבתיות-
משחקים משחקי קופסא

פיסטה לטינה או בעברית מסיבה לטינית

טיוטר גרופ- כמו כיתת מחנך

ערב קריוקי

אחד מבילויי יום שישי

סופגניות מארוחת חנוכה שאירגנתי

המשכים

פוסט קצר על עוד כמה מסקנות וחוויות מהשבועות האחרונים.
אז אני כבר שבועיים בחזרה בסינגפור והחזרה ללימודים הייתה קשה. חבל לי לבאס מועמדים עתידיים של uwc, אבל אם תרצו או לא חלק גדול מהחוויה זה הלימודים (בעיקר במדינה כמו סינגפור שזה בערך דבר קדוש פה) ולי לפחות (כחו בעירבון מוגבל את מה שאני אומרת) הם קשים. היה לי קשה לצלול מיד בחזרה לאינטנסיביות של החיים בקולג׳ אחרי שבועיים של הפסקה, אבל שמחתי מאוד שהחלטתי לטייל ולא להישאר בחופשה בקולג׳. זה נתן לי זמן לעכל את החודשיים האחרונים בסינגפור, את החיים בקולג׳, המטרות לזמן הקרוב ועוד. שמחתי מאוד להכיר אנשים מהקמפוס השני וקצת להתאוורר ולפגוש אנשים חדשים אחרי חודשיים שהייתי מוקפת באותם אנשים.

כמה דברים מעניינים שהתרחשו בשבועיים האחרונים.

התחלנו להיפגש כל סופ״ש עם בוגר של uwc usa שעובד בועדת המיון הסינגפורית, וביחד איתו אנחנו מתכננים את מחנה המיון למועמדים הסינגפורים שייצגו את סינגפור ברחבי הקולג׳ים של uwc בעולם. אני מוצאת את המפגשים האלה מרתקים, זה ממש מעניין לראות ולהבין איך ממינים אנשים ומה הדרך לבחור בדיוק את האנשים המתאימים בעיקר לתכנית כמו uwc שממש אבל ממש אין לה type cast. משהו עוד מעניין שאנחנו צריכים להתמודד איתו בתהליך המיון של המועמדים הסינגפורים הוא משהו שנקרא להיות politicaly corect. באסיה כידוע לכם יש מנטליות שלהסתיר רגשות ולא באמת לחשוף את מה שאתה חושב/מרגיש וזה משהו ממש מורגש ונפוץ בסינגפור ובגלל זה מאוד קשה להכין פעילויות למחנה שבאמת יצליחו להוציא מהמועמדים את ה״אני האמיתי״ שלהם.

חוץ מזה, השבוע הגיע לקולג׳ בסינגפור שלבי דייויס שהוא אחד התורמים אם לא התורם הכי גדול של ה uwc. לשלבי דיוויס יש תכנית בה הוא מחלק מלגות לכל בוגרי uwc לשלל אוניברסיטאות בארה״ב והוא גם האדם שמשלם לכל הנציגים האמריקאים בכל הקולג׳ים של ה uwc בעולם. בשבילי זאת הייתה חוויה מאוד מלמדת לפגוש אותו, הוא בנאדם באמת מעורר השראה. האיש הזה הוא מיליונר אם לא מיליארדר שעשה את הכסף שלא עם הרבה מחשבה וחכמה אבל גם הרבה מזל ועם זאת הוא לא מתרבב, לא מתנשא ולפי הלבוש שלא בחיים לא תוכלו לנחש שהוא עשיר. זה בנאדם שבמקום להתעוור מכסף ורק להנות מעצם ההצלחה העצמית שלו, בחר בחירה לא מובנת מאליה לתרום מיליוני דולרים כל שנה לטובת ילדים שללא הכסף הזה לא יוכלו להמשיך את הלימודים שלהם. יש לי הערכה אדירה אליו והמפגש איתו באמת גרם לי לחשוב מה אני רוצה לעשות בעתיד. משפט אחד שנצרב לי היה כששלבי אמר: ״לא יזכרו אותך לפי כמות הכסף שהרווחת אלא לפי כמות המעשים הטובים שעשית״, אם כל הקיטש שבזה יש בזה הרבה מן האמת.

חוץ מזה, הייתה לנו שיחה ממש מעניינת באחת הארוחות ערב. זה מה שתמיד קורה פה, אתה בא לאכול ארוחת ערב, משהו שאמור לקחת רבע שעה ונשאר שעתיים רק כדי לדבר עם כולם. בברלי (איי מרשל) העלתה את הנושא שמלא אנשים בקולג׳ לוקחים את הרעיון של ה uwc בקטע ממש תיאורטי ושגוי. אנשים שבאים בגישה של ״ אנחנו נשנה את העולם״ וכזה, כשזה לא תמיד באמת פרקטי וכשזאת סתם הבטחת שווא. הטענה שלה הייתה שאם מישהו באמת רוצה לשנות את העולם באותה מידה במקום לדבר על זה הוא היה פשוט יכול לקום בבוקר ולהתחיל לעשות- כמו שהיא אמרה את זה "actions speak lowder than words" וזה ממש נכון. הרבה פעמים בייחוד פה, אנשים נקלעים לקלישאות והבטחות כשאם באמת אנחנו רוצים לגרום למשהו לקרות פשוט צריך לעשות אותו ולא לחכות למשיח. זה עניין של רצון טוב, מוטיבציה וניסיון ואז השמיים הם אפילו לא הגבול. אני יודעת שבעתיד אני באמת רוצה לעשות שינוי, שינוי אמיתי, עמוק שבאמת יעזור לאנשים, אבל כרגע אני לא יודעת איפה ובאמת חשוב לי להעביר שינוי ובגלל זה אני לא רצה ואומרת שאני ישנה את העולם רק כי אני לומדת בבית ספר שמעודד אותי לעשות שינוי לפי הערכים שאני דוגלת בהם. יש לי עוד זמן להבין, לעכל, ללמוד ולחוות עד שאני באמת אדע איפה אני רוצה לתרום ואיך. כרגע אני קשובה, חוקרת, מתעניינת, מגלה- כדי שכשהזמן יבוא השינוי שלי יהיה משפיע. משהו שלמדתי גם מהשיחה עם שלבי דייויס, עם כמה שאני לא מאמינה במזל וגורל וכל זה, הרבה פעמים זה פשוט עניין שלהיות במקום הנכון בזמן הנכון, לקלוט את הסיטואציה ולהפוך אותה להזדמנות אמיתית לשינוי. זה משהו שאני לומדת פה הרבה, אם אני רוצה לגרום למשהו לקרות אני פשוט צריכה לקום ולעשות אותו, הרבה מאוד מאיך שאנחנו חווים דברים תלוי בפרספקטיבה שלנו כמו שאספן (ארה״ב) אמרה לי אתמול, יש לי הרבה על מה להתלונן בחיים (ותאמינו לי שהחיים שלה לא היו ועדיין לא פשוטים) אבל אני פשוט בוחרת לספור את הדברים שהתברכתי בהם.

אסיים במשפט שעלה בקולג׳ בדיון על הפלות והאים צריך להפוך אותם לחוקיות בכל העולם: "when you give someone a right you also give them the right to be wrong".

זהו להיום,
מאחלת בהצלחה לכל מי שמגיש מועמדות עכשיו לקולג׳ים ונמצא בשיא מילוי הטפסים, כן זה קשה, ארוך ומתיש, אך זה לחלוטין שווה את זה.
שיהיה סופ״ש שקט ורגוע,
אוהבת המון המון,
כליל

כשהלכנו לצפות במשחק כדורגל של סינגפור נגד קמבודיה
מימין לשמאל- נייס (נמיביה), סאיף (גאינה), ניטה (לאוס), ריקה (הונגריה), טילה (הונגריה), אני, כרמן (הונדורס), ניאוני (מדגסקר), אניטן (ניגריה), פוטינן (קמבודיה), דדי (לאוס), ספה (סיירה לאון) וסוייבו (סנגל).

אני ולואיס (אל סלבדור/קוסטה ריקה)

מהחופשה כשטיילנו בסינגפור

אחד הסופש״ים פה בעודנו חוקרים את סינגפור
מימין לשמאל: שורה למעלה- שפין (פקיסטן/הונג קונג), עדיה (הודו/ויאטנם), סאיף (גאינה).
שורה מתחת- אנדרס (הונגריה), אני (אל אל ישראל), אניטן (ניגריה), יסה (הולנד), מיראיי (טורקיה) ולואיס (אל סלבדור/ קוסטה ריקה).

ארוחת הלאווין בקולג׳

הגעתי לאסיה האמיתית

אז אם אתם תוהים מה פשר הכותרת הנה מגיעה התשובה. באוקטובר יש לנו חופשה של שבועיים בקולג' אותה נצלתי לטייל בקמבודיה.
אז אני כבר יותר משבוע בקמבודיה ובאמת שזו אסיה אחרת מסינגפור, באמת שיש לי פה כל כך הרבה רגעים קשים שאני מבינה עד כמה אני בבועה כל פעם מחדש. תפסתי את עצמי תמיד כילדת העולם הגדול, אזרחית גלובלית שיודעת וערה למה שקורה בעולם אבל ממש קיבלתי סטירה לפרצוף כשהגעתי לפה. קמבודיה היא מדינה ענייה כמו שלא ראיתי עד עכשיו, רק 20% מהאוכלוסייה הולכים לבתי ספר והרוב בכלל נופלים באמצע, הממשלה מושחתת ברמות אחרות והרשימה רק נמשכת ונמשכת. חוץ מזה, המדינה עצמה יפיפייה, מדינה שמשלבת בתוכה מלא מלא טבע וירוק ביחד עם מלא מקדשים בודהיסטים יפיפיים. הצטרפתי לקבוצה של ילדים מהקמפוס השני של ה uwc בסינגפור שהלכו ביחד עם קים שהיא קמבודית לטייל בקמבודיה. אז יום אחד טיילנו בהר מדהים עם מקדש על הפסגה ומפלים מדהימים וצפינו בשקיעה על סירה באגם והיה באמת מדהים אחר כך עוד יומיים הסתובבנו בעיר יפיפייה (כן מילה שחוזרת הרבה בפוסט) בשם siem reap ואחר כך נשארנו רק ארבע בנות לעוד שבוע של התנדבות בבית ספר בקמבודיה. הטיול הזה צפן בתוכו כל כך הרבה שוק תרבותי בשבילי. החל מזה שהמורה של כיתה א' היא בעצם תלמידה בכיתה י' כי אי אפשר למצוא מורים בקמבודיה, המורה של כיתה י' לא יודע שקנדה זה ביבשת אמריקה ושלמורה לאנגלית יש רמת אנגלית של ילד בכיתה א' בעירוני ח'. זה העלה לי הרבה שאלות כמו האם החינוך הזה בכלל שווה משהו עם הרמה שלו כל כך נמוכה? איך לממשלה לא אכפת שהתושבים לא מקבלים חינוך? וזה גרם לי להעריך את העובדה שאני חיה במדינה שמחייבת אותי ללכת לבית ספר בחוק ולקבל חינוך ואת העובדה שיש לי את ההזדמנות לקבל חינוך בינלאומי כמו שאני מקבלת עכשיו שחושף אותי לדברים חדשים.  אני רואה פה אנשים שבאמת נראים חסרי כיוון, ילדים שלא יודעים שיש דבר כזה שנקרא אוניברסיטה, ילדים שבחיים לא יצאו מהכפר שלהם וזה כל כך מוזר בשבילי. הכיתות לימוד פה ממש לא סימפטיות, והיינו צריכות ללמד את המורים איך מחפשים ערך בגוגל. אנשים פה לא גדלים כמו בישראל עם אינטרנט בבית שמאפשר להם ללמוד בעצמם ולהיחשף לדברים מחוץ למדינה שלהם, הם לא גדלים כמו בישראל עם חוק חינוך חובה או ממשלה מתפקדת (גם אם התפקוד שלה לפעמים שנוי במחלוקת), אין להם מועצה לשלום הילד שתדאג שילד בין חמש לא יעבוד עשר שעות ביום, אין להם אפשרות להצביע ולשנות באמת את העתיד שלהם כי תמיד אותו ראש ממשלה נבחר, אין להם הרבה דברים שאני קיבלתי רק בזכות העובדה שנולדתי למדינה מערבית. מצד שני זה גם גרם לי לחשוב למה תמיד מערבי מבחינתי זה יותר טוב, הרי גם הם חווים דברים בחיים שאני אף פעם לא אחווה. דיברתי קצת עם קים שקיבלה מלגה ל uwc בגיל שלוש עשרה ועכשיו היא בכיתה יב' והיא סיפרה לי שהפעם הראשונה שהיא ראתה מעלית היה בשדה תעופה בסינגפור ובשבילי זה היה שוק לשמוע את זה, אם אני חשבתי שלי היה שוק תרבותי להגיע למדינה כמו סינגפור אני לא יכולה לתאר לעצמי מה זה היה בשבילה.
זהו להיום, סליחה על האורך, אלו פשוט כמה מסקנות שחשוב לי לשתף.
אוהבת ומתגעגעת,
כליל
נ. ב- כשטיילנו בעיר יום אחד ניגש אלינו ילד וצעק משהו כמו אני לא רוצה כסף רק שתקנו לי חלב, ואז כשסרבנו הוא צעק עלינו "זו לא קמבודיה שלכם זו קמבודיה שלי" וזה משהו שנצרב אצלי ממש עמוק כי במקומות היותר מתוירים הייתה תחושה שהתיירים באים בגישה של פינת ליטוף כלפי המקומיים.

פרות שראינו מההפלגה בסירה

המפלים

צפינו בריקוד קמבודי

אני וקריסטין (נורווגיה) במפלים

שני ילדים בבית ספר צופים לראשונה במצגת

רחוקה מהארץ

אתמול אחותי הגיעה לביקור וזה ממש מקסים ומוזר גם יחד שהיא פה. מקסים כי באמת התגעגעתי ואני שמחה שהיא רואה איפה אני חיה וחווה איתי קמצוץ מהחוויות שלי פה. ומצד שני זה גם מוזר כי בניתי פה חיים ממש רחוק מהארץ, עם אנשים עם אנשים כל כך שונים ומגוונים, מין עולם כזה מאוד שונה ממה שהיה לי בארץ וכשפתאום שני העולומות מתנגשים זה קצת מוזר.

אבל האמת שהרגשתי צורך לכתוב בבלוג לא רק בגלל זה. אז כמו ישראלית טובה אני רשומה ל ynet ואני מקבלת את כל ההתראות לגבי כל הפיגועים שמתרחשים במקום היחיד שעד לפני חודשיים קראתי לו בית. ןזה קשה מאוד, זה מקשה וזה מעציב וזה מאכזב. ועוד יותר מזה, להיות רחוקה ממקור האש כתושבת ירושלים מרגיש מוזר, מרגיש לא טבעי. מוזר לי לשמוע על הכל רק בדיעבד ולא להיות חלק מזה. מוזר לי שהאנשים מסביבי לא חולקים איתי את אותה המנטליות של המקום המיוחד ממנו אני באה. אני באמת רוצה לשתף את הקהילה פה בקולג׳ על החוויות והתחושות שלי כאדם שבא ממקום כזה, אבל עדיין לא מצאתי את הבמה המתאימה.

אני גם מרגישה שנכון לכרגע אני עדיין נמצאת עמוק בכאב שלי מהאובדן של שירה שאני לא מסוגלת להכיל כאב של אחרים וזו הסיבה שהאירועים בארץ מרגישים לי כל כך מרוחקים.

קשה להיות רחוקה מהארץ, קשה אבל גם טוב. פתאום רואים הכל מנקודת מבט אחרת, פתאום חווים את זה שונה וזה מחזק ומתסכל בעת ובעונה אחת.

זהו להיום,
עכשיו בדיוק אנחנו יוצאים לחופשת חצי term ואני הולכת לבלות אותה בקמבודיה.
מאחלת ומקווה לימים טובים יותר, שקטים יותר, סובלניים יותר.
מי ייתן ולא נצטרך לחוות תקופות כאלו של שנאה, טרור ומוות.

מתגעגעת אליכם מאוד מאוד,
דואגת מאוד מאוד,
כליל

UN DAY

אז בפוסט הזה לא אלאה אתכם בפרטים ואכתוב רק על חוויה מסויימת אחת ומיוחדת ביותר.
ביום חמישי השבוע היה יום שנקרא UN DAY זהו יום שבו התלמידים באים לבית ספר בתלבושות הלאומיות שלהם ובערב יש מופע ענקי ומושקע של מלא ריקודים מכל העולם ודוכני אוכל. כל הכסף נתרם למחנה פליטים באוגנדה ולעוד שלל עמותות שבית הספר עובד איתם. אני השתפפתי בשלושה ריקודים: ארגנטינה, הונגריה ואיי פולקלנד ועזרתי בהכנת דוכן האוכל הישראלי והדוכן של עמותה שאני עובדת איתה בשם CASA DE AMIZADGE עמותה שעוזרת לילדי רחוב בברזיל לקבל חינוך. הערב היה פשוט מדהים, היה כל כך כיף לרקוד, להסתובב ופשוט להיות חלק מזה. עבדנו על המופע הזה כמעט חודשיים והוא באמת היה שווה את כל הזמן והמאמץ שהושקע בו.
 אני חושבת שתמונות ימחישו יותר טוב מה באמת התרחש אז במקום לכתוב פשוט אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

היום אחלנו ארוחה הונגרית קלאסית בסימן ניצחון לאחר שהעלנו את הריקוד ההונגרי ולא ביישנו את המסורת.

אנצל את הבמה לאחל לאמוש יומולדת שמח, רציתי לומר שאני אוהבת אותך המון המון ומתגעגעת מאוד! שולחת המון חיבוקים וחיזוקים מארץ הסינים.

אוהבת המונים,
כליל
נ.ב- עוד פחות משבוע אחותי תהיה בביקור בסינגפור!

הפנימיה ודריו

דוכן האוכל הישראלי

מימין לשמאל: אני, אליזבט (מזרח טימור), פטריק (ברזיל) וכרמן (הונדורס).

מימין לשמאל: אספן (ארה"ב), אני, בברלי (איי מרשל) ואוניניי (ניגריה).

ריקוד ארגנטינאי

ערב בינלאומי, ועידת שלום, אובך מאינדונזיה, יום כיפור ועוד...

אז שוב פעם הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועכשיו יש לי זמן לשבת ולכתוב כי התבטלו הלימודים היום.

אז אם אתם שואלים את עצמכם למה התבטלו הלימודים? התשובה לכך היא שכחודש בשנה, את סינגפור עוטף אובך מטורף שמגיע כתוצאה משריפת יערות באינדונזיה. בשבוע האחרון הרמה של הזיהום הגיעה לשלב מסוכן ולכן סגרו את בית ספר היום ואנחנו לא אמורים להיות יותר מכמה דקות ספורות ברצף בחוץ. זה קצת מעצבן כי כל הזמן יש ריח של עשן וכי למרות שביטלו את בית ספר כל המורים שלחו לנו עבודות לעשות כשיעורי בית.

בכל מקרה, אמשיך לספר את החוויות מאז הפעם הקודמת שכתבתי. אז באמת הלכתי לארוחת ראש השנה אצל נעמי ודויד בערב השני של החג, קצת הסתבכתי עם ההגעה אבל בסוף הגעתי, בהתחלה היה טיפה מוזר אבל בסופו של דבר ממש נהנתי. המשפחות היהודיות בסינגפור והקהילה בכלל ממש הדוקות שזה ממש מוזר אבל זה גם ממש מעניין לראות את זה. 

בסופ"ש אחרי זה אני ואספן (ארה"ב) הלכנו לאכול ארוחת ערב בבית של מרדכי (ילד יהודי מהשכבה שלנו) ואני כמעט 100% שהמשפחה שלו היא זו שתורמת את המלגה שלי. היה באמת כל כך כיף, הוא גר ביית פרטי ענק בסינגפור והאוכל היה ממש טוב ופשוט שמחתי ליצור קשר טוב גם עם תלמידי יום בבית ספר.

לפני שהגעתי לסינגפור ממש פחדתי מהעובדה שיש גם תלמידי יום בבית ספר ושזה יצור שתי קבוצות, אז להיות כנה, באמת יש שתי קבוצות וזה טבעי שיש אותן. ואם זה מטריד מישהו הקבוצה של הפנימיה היא באמת הטובה יותר כי מן הסתם העובדה שאנחנו חיים ביחד גורמת לנו להיות ממש קרובים אחד לשני. אבל למרות העובדה שיש שתי קבוצות יש הזדמנות להכיר תלמידי יום שרובם ממש נחמדים. כן יש כאלה סנובים ומפונקים אבל בכל בית ספר תמיד יהיו את האנשים שלא תתחברו אליהם וזה בסדר. 

ביום שבת האחרון היה את יום השלום הבינלאומי והכנו ועידה שלמה בקמפוס השני של הUWC בסינגפור. היה ממש מעניין וממש נהנתי לפגוש שוב את כל הילדים מהקמפוס השני. חוץ מזה השבוע היה יום כיפור ורוב התלמידים היהודים בבית ספר לא באו, אבל אני באתי לבית ספר ובכל זאת צמתי והאמת שה לא היה כל כך נורא. 

לאורך כל השבוע יש מלא מלא חזרות לריקודים שאנחנו הולכים להופיע איתם בסוף השבוע הבא, זה ממש אינטנסיבי אבל ממש כיף- יש מלא ריקודים כל כך מקצועיים שזה מדהים!

אתמול היה חג מוסלמי בקולג' אז קיבלנו חופש מהלימודים, בשלוש בצהריים כמה ילדים ביניהם אני התייצבנו במטבח והתחלנו לבשל אוכל מקניה, טורקיה ופקיסטן. באמת שהיה כל כך כיף והייתה אווירה מקסימה והאוכל היה פשוט מדהים. 

בנוסף לכל הדברים האלה היה לנו גם ערב בינלאומי שהוא ערב שמיועד רק לתלמידי הפנימיה ובו חולקים תרבויות. יש את זה שלוש פעמים בשנה, כל פעם יבשות אחרות.  הערב שבוע שעבר היה מיועד לאנשים מהודו ומאירופה. השתתפתי בריקוד מטורקיה שהיה ממש כיף והערב עצמו היה כל כיף. לפני הערב הזה היה משחק כזה שקוראים לו Passport Game  שהוא בעצם משחק שכל מדינה נותנת משימות שקשורות לתרבות שלה ועם אתה מצליחה אז אתה מקבל כאילו ויזה למדינה, אז היו מלא מלא משחקים מגניבים וגם היה מלא גלידה וזה היה פשוט כיף!

עד לכאן לעכשיו,

שיהיה חג סוכות שמח!

אוהבת ומתגעגעת,

כליל

ארוחת חג הביירם
מימין לשמאל אספן (ארה"ב), חואן אנטוניו (ג'מייקה),
סטלה (רואנדה), אניה (ארה"ב),
ניאוני (מדגסקר), אוניניי (ניגריה) ואני

Honduras Independence Day

אני בלבוש פקיסטני
 מימין לשמאל אספן (ארה"ב), עדיה (הודו), מיראיי (טורקיה) ואני

Passport Game